כולנו היינו רוצים לגדל ילד שידע למה הוא עצוב או מוטרד, שידע מה משמח אותו, שידע לעשות בחירות שיעשו לו טוב (כי הוא רוצה, לא כי מצפים ממנו או רוצים בשבילו), שידע לפתור בעיות וסכסוכים, שידע להבין את עצמו, לאהוב את עצמו, לקבל את חסרונותיו ולמצוא להם מעקפים שיחזקו אותו ויתנו לו תחושת ערך. כל זה מתחיל באופן שבו אנחנו מקשיבים לו.
אז לפני שאנחנו בטוחים שאנחנו מעולים בלהקשיב לילדים שלנו – כמו שאנחנו מעולים בלהקשיב לחברים שלנו, ברור – בואו ננסה להבין איך באמת צריך להקשיב להם, כדי שבסופו של דבר גם הם ילמדו להקשיב לעצמם.
1. תינוק בוכה – אמא מקשיבה
״עוד לא הרגשתי רעב, עוד לא בכיתי, והיא כבר מאכילה אותי״. מיומנו של תינוק בן שלושה חודשים
המסע הארוך של התפתחותנו והיכרותנו את עצמנו מתחיל, לא תאמינו, בהקשבה. התינוק הקטן, שרק הרגע הצטרף לעולם, מצויד ביכולת לתקשר עם העולם דרך בכי: כשהוא בוכה הוא שולח קריאה לעולם, והעולם מגיב. הידיעה ששיגרתי קריאה ליקום, והיקום שלח לי בחזרה את מה שביקשתי, נותנת לי תחושה של אמון – אמון בעצמי שאני יכול להגיד ליקום שאני רעב, ואמון ביקום שמגיב לבקשתי.
נסו לדמיין את עצמכם משגרים בקשה ליקום, ומיד מתחילה תנועה של הטבע בניסיון להבין מה ביקשתם ואיך ניתן לספק אתכם. נשמע טוב, אה? נחיתות האיברים שבני האנוש נולדים איתה לא מאפשרת לנו כמעט כלום מלבד התקשורת הזו. אם בצד השני יש מי שמקשיב – התחלנו טוב.
יש הבדל דרמטי בין אמא שנותנת בקבוק או שד כל פרק זמן קבוע, בלי קשר לסימן או איתות מהתינוק, לבין אמא שמגיבה לבכיו של התינוק ואז חולצת שד. האמא הקשובה היא לא זו שמספקת לפני הבכי, והיא גם לא זו שיודעת להבין ישר למה התינוק שלה זקוק (רעב, עייפות, כאב בטן), אלא זו שמקשיבה לתינוק ומגיבה אליו במסר שאומר ״אני ואתה מחפשים עכשיו ביחד בדיוק את מה שאתה זקוק לו, ואני לא אשקוט עד שנפתור את הבעיה. אתה תדבר, ואני אקשיב״.
2. באמת לא קרה כלום?
"נפלתי בגינה, אבא רץ לקראתי, הוא תמיד שומר עליי, אבל אז הוא הסתכל בשפשוף של האספלט ובעיניי הבוכות ואמר 'לא קרה כלום חמודי, לא קרה כלום'. אבל קרה". מיומנו של ילד בן שלוש
חלק מתהליך ההקשבה שאנחנו ההורים מופקדים עליו, מה לעשות, הוא הקשבה לכאב, תסכול, חוסר הצלחה, עצב, קנאה ועוד המון כאבים נפשיים ופיזיולוגיים של ילדינו. אינסטינקטיבית, הדבר הראשון שאנחנו רוצים לעשות זה להגיד לעצמנו "לא קרה כלום".
לא קרה כלום שלא שיחקו איתה היום בהפסקה, לא קרה כלום שצחקו עליו שהוא שמן, לא קרה כלום שהמורה הענישה אותה, לא קרה כלום שהיא נפלה בחוג וירד לה קצת דם, לא קרה כלום שהוא נורא התגעגע היום הביתה ככה סתם באמצע היום, לא קרה כלום שכתבו עליה דברים נוראיים בפייסבוק. לא קרה כלום!
אבל כן קרה. כל הזמן קורה, וכשאתם אומרים שלא קרה כלום אתם חוסמים את ערוץ האמון בין הילד לבין החיים. אני לא אומרת שבואו נבכה איתם ביחד, כי שם אנחנו לא מועילים ואפילו מזיקים. אבל אפשר בשלב הראשון להכיר בכך שקרה משהו, בלי להיבהל, בלי לחשוב על עצמנו או לדאוג להם נורא, פשוט נסתכל על השפשוף בברך או בלב ונגיד: ״קרה פה משהו״.
3. חכו רגע עם העצות והמסרים החינוכיים
"כשסיפרתי היום לאמא על הבנות שלא שיתפו אותי במשחק בהפסקה, היא ישר אמרה: 'תגידי להן שההפסד כולו שלהן ופשוט תלכי לשחק עם מישהו אחר'". מיומנה של ילדה בת שבע
"כשסיפרתי לאבא שעידו דחף אותי היום בגן ונפלתי, הוא שאל 'נו? החזרת לו?'". מיומנו של ילד בן חמש
"כשסיפרתי לאמא שאני לא יודעת איך אני הולכת היום לבית ספר כי פישלתי ולא הכנתי את העבודה שאני אמורה להגיש היום היא אמרה: 'אולי זה ילמד אותך סופסוף לקחת אחריות על הלימודים שלך'". מיומנה של בת 14
בואו נתחיל מהסוף - יש לנו המון מסרים חינוכיים, המון רעיונות שעקרוני לנו שילדינו יפנימו. אבל כשמזדמנת לפתחנו סיטואציה של הקשבה, כשהילד כבר בוחר לשתף אותנו במה שלא הצליח לו, בכישלון, בתסכול, במה שקרה לו בגן - הדבר האחרון שהוא פנוי לשמוע זה את המסרים החינוכיים שלנו. אם אני אתקשר לחברה לשתף אותה בריב שהיה לי בבוקר עם בעלי והיא תיתן לי הרצאה על חשיבות הנישואין, איפוק, ומה הייתי אמורה לעשות, סביר להניח שאסיים את השיחה וארגיש מחוללת. למה? כי לא הרגשתי שבאמת הקשיבו לי, הבינו אותי, הכירו במצוקתי.
הרבה פעמים אנחנו רואים ילד שדקה אחרי שהוא סיפר מה קרה לו, הוא כבר פנוי להמשיך בענייניו ואין לו שום רצון או יכולת להקשיב למה שיש לנו להגיד. ברגע שהסיפור יצא, רק מעצם העובדה שהוא חלק אותו איתנו, הוא כבר מרגיש הקלה. אין צורך בחפירות האינסופיות שלנו.
אם ממש דחוף לכם לתת עצות, תקפידו לשאול קודם את הילד מה הוא חושב שאפשר לעשות. תתפלאו, כשהם מחוץ לסיטואציה יש להם לרוב רעיונות מצוינים, כאלה שמתאימים להם. וגם אם אתם מחליטים לתת עצה, תשאלו אם הוא היה רוצה שתייעצו לו, ואז תגידו שיש הרבה אפשרויות ותנסו למנות עוד כמה אפשרויות מעבר לזו המצוינת שלכם.
וכאמור, חשוב לזכור - כמו שאתם לא ששים שישר קופצים אתכם ל״פינת העצות המועילות״ בזמן קושי, עצות זה ממש לא בהכרח מה שהילד שלכם צריך.
4. אתם זה לא הם
"כשסיפרתי לאמא שהייתי עצובה בטיול השנתי והרגשתי לבד, העיניים שלה התמלאו בדמעות. הן לא זלגו, רק מלאו את חלל העין. היא התאפקה. שברתי לה את הלב". מיומנה של ילדה בת עשר
הסיפור שהם מספרים כשאנחנו מקשיבים להם, הוא הסיפור שלהם. זו לא את בטיול השנתי לבד, זה לא אתה שהציקו לך וקראו לך בשמות גנאי. הילדה הזאת שאתם כבר יודעים שהיא חלשה ונגררת ומתחברת עם החברים הלא נכונים ואתם כבר יודעים איך זה יראה בעוד עשר שנים? זאת לא את. זה הסיפור שלהם - נקודתי, קטן, מורכב, אפילו קשה, אבל שלהם. קצת כמו שההורים שלכם זה לא אתם.
אז בכל פעם שאתם מזדהים איתם, תדעו שזה מכביד נורא, ויש מצב שהם לא ישתפו יותר. וכשאתם מרחמים, יש מצב שהם ילמדו לרחם על עצמם. וכשאתם דואגים וחוסים, יש מצב שהם יסיקו שהעולם מסוכן מדי עבורם.
מה כן? נסו לדמיין שהבן של השכנה מספר עכשיו את הסיפור - ילד ממש חמוד, שאכפת לכם ממנו. ועכשיו תקשיבו. פשוט תקשיבו. בלי להתערבב.
5. פאסיבי זה אקטיבי
"כשאני מספר לכם משהו, לפעמים כל מה שאני צריך זה שתהיו שם. תעצרו את מרוץ היום, את כל מה שזה לא יהיה שאתם עושים באותו רגע, ופשוט תקשיבו לי רגע. כשאתם מקשיבים לי נכון, כשאתם מבינים אותי באמת ומצליחים לראות, להריח ולהרגיש את מה שחוויתי, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי עצות חכמות, רק שואלים שאלות, עוזרים לי לברר מה קרה לי שם באמת, איך הרגשתי - אז אני מרגיש לרגע שאנחנו קרובים. אני מרגיש מובן לעצמי. אני יכול לארגן לעצמי בראש, דרך ההקשבה שלכם, את כל הבלגן, ובעיקר, אני מודה לכם - שאתם נותנים לי את ההרגשה שאני חשוב, שווה ערך, שאפשר לסמוך עלי, שאני יכול לסמוך על עצמי.
"אז אם חשבתם שכשאתם מקשיבים נכון אתם פאסיביים, תחשבו שוב. זאת העבודה הכי קשה שתהיה לכם, אבל אני זקוק לה כדי לגדול, ללמוד מהחיים , וכדי לסמוך על עצמי ולהקשיב לעצמי. ואם תעשו את המלאכה מספיק טוב, לא ירחק היום שאני אוכל להקשיב גם לכם״. מיומנם של ילדים בכל הגילאים