אז איך החיים בגיל 21? עובדים קשה, אה? מלצרות, בייביסיטר, משמרות בקייטרינג, אוניברסיטה, חבר, מסיבות, מבחנים. אני יודעת שכשאת מגיעה אלינו - ערב בשבוע, אחה"צ פעם בשבועיים - מבחינתך אנחנו עוד תחנה בשרשור העבודות המזדמנות, בחייך העמוסים, בחדוות הנעורים. אני לא יודעת מה את חושבת לעצמך כשאת מביטה בנו, בי ובבעלי, מתארגנים לצאת. אולי מצחקקת בלבך על מפגן הפאתטיות של זוג בשנות הארבעים פלוס, שנרגש משעות החופש הבודדות שפרוסות לפניו.
שיערך השרוף מהשמש, כפכפי האצבע לרגלייך, העירנות המפתיעה בשעה שבה אנחנו בדרך כלל מזילים ריר על הספה בסלון, ובעיקר הרבה אנרגיות חיוביות. אני מעבירה לך משמרת. מסבירה על הקטנה שכבר ישנה - בטח תתעורר ותבכה, נסי מוצץ או בקבוק, מקסימום תדליקי לה טלוויזיה; האמצעית שבטח תעשה פיפי במיטה ואז תתעורר - אל תתרגשי, תפרסי מגבת, אני כבר אחליף מצעים; והגדול שכבר בסיומו של וירוס בטן - קצת פחדים בלילה, יודע להתגבר רק תשימי עין, אולי תדברי איתו קצת לפני שנרדם, אוהב שמתעניינים בו. ויש במקרר שאריות מארוחת הצהריים של הילדים, תרגישי חופשי אם את רעבה.
בבקשה אל תתקשרי אלינו. כבר חודשים לא ישבתי במסעדה עם צלחת משל עצמי, סכין ומזלג, מלצר שישאל אותי מה אני מזמינה, בלי מנות ילדים או קטשופ על החולצה, ובלי ריצות מהירות לשירותים.
בעצם תתקשרי! אל תתני להם לבכות. תתני להם לבכות, אבל לא יותר מדי. ואם את לא מסתדרת, תתקשרי ונחזור. בכיף נחזור.
תביני, אני לא סתם נחמדה אלייך. כשהילדים שלי שמחים לשמוע שאת באה זה מוריד ממני שק של רגשי אשמה. אני מספרת לחברות שלי שיש לי בייביסיטר ממש מתוקה שהילדים מתים עליה, אפילו מעדיפים אותה על פניי, ובלב אני מודה לאלוהים ששלח אותך ומתפללת שאוכל לפרגן לעצמי את נוכחותך עוד יום בשבוע.
בבקשה, אל תתייחסי לעבודה הזו כמו לכל העבודות שלך. בבקשה תחשבי שהילדים שלי חמודים, חכמים, נדירים ובעיקר תני להם הרגשה שהם כאלה. תשתדלי ליהנות איתם, כי כשאת נהנית הם פחות מתגעגעים. תחבקי, תצחקי, תגנבי להם את הלב, כי לנו לפעמים נגמר הכוח.
תמיד תגידו לילדים שאתם יוצאים
הטקטיקה של לחכות עד שהם יירדמו ואז להתגנב - עלובה ביותר. נסו לדמיין את עצמכם מחכים שבן זוגכם יירדם ואז, עם הנעליים ביד, מתגנבים החוצה. נכון, הילדים עשויים למחות בהנחה שהם לא מורגלים או שהבייביסיטר לא ממש לוקחת אותם עכשיו ללונה פארק, אבל הם חייבים לדעת שאתם יוצאים. זה חשוב לאמון ביניכם. ילד שיבכה כשהוריו הולכים וידע שהם סומכים עליו שיירגע ויירדם, ילמד שהוא מספיק חשוב ומשמעותי, גם אם הוא רק בן שלוש, לקבל דיווח לאן אבא ואמא הולכים, מי ישמור עליו ומתי הם יחזרו. וכשהוא יגדל, אולי הוא גם הוא יספר לכם עם מי הוא הלך ומה הוא עשה.
תחנה אטרקטיבית
אז נכון שיש לכם חוקים וגבולות בבית, ונכון שכל ילד ישן במיטה שלו, אבל ילדים צריכים לפעמים עזרה חיצונית כדי לאפשר להם לגייס כוחות. לא צריך להביא מתנה או פרס בכל פעם שחוזרים הביתה, אבל בימים שאנחנו יוצאים אפשר להגמיש את החוקים ולשווק יציאה משגרה כמשהו אטרקטיבי ביותר: שינה בחדר ההורים, מחנה בסלון, עוד חמישה סיפורים לפני השינה (בטח אם אתם לא מקריאים) ועוד רעיונות יצירתיים. וכמובן לספר להם שתמיד כשאתם חוזרים, אתם מנשקים אותם ומכסים אותם.
אתם לא באמת מצפים שהילדים שלכם יכנסו אתכם לשיחה ויגידו לכם "אבא, אמא, בזמן האחרון אתם עובדים נורא קשה, וגם הזוגיות שלכם לא משהו בכלל, אז אולי תיקחו לכם איזה ערב ותטפלו בעצמכם. באמת! אנחנו הכי מוקירים את כל הזמן היקר שאתם משכיבים עלינו, ולפעמים זה מתיש, אז אנחנו מפרגנים לכם לצאת". הציפייה שהם יבינו מיד, יקבלו ויפרגנו, היא הזויה. אתם יוצאים כי זה חשוב, הם יכולים להתלונן ואפילו לבכות, אתם מבינים את כאבם, לא כועסים, לא מאוכזבים, משאירים אותם בידיים טובות - ופשוט יוצאים.
תמונת הזוגיות הפנימית
בתוך כל הדברים שחשוב לנו להעביר לילדים שלנו - חוקים, עצמאות, גבולות, לימודים, עידוד, הצלחה, התמדה ועוד ועוד - יש עוד דבר אחד, יקר מפז, שאנחנו לא תמיד מודעים אליו. לרוב, הדבר הזה יכריע את המסע שלהם בחיפוש אחר בן או בת זוג. הדבר הזה הוא התמונה הזוגית הפנימית ששוכנת בתוכם.
התמונה הזו מכילה רכיבים רבים: מה זה גבר, מה היא אישה, מה זה כבוד הדדי, איך מנהלים ויכוח, מה זה חזק וחלש, מה זו אהבה ועוד עוד. לזוגיות שאתם מנהלים יש צופים, צופים של 24 שעות ביממה, צופים - ולומדים.
אז תצאו מדי פעם, תיהנו, תתגעגעו לימי רווקותכם, וכשאתם חוזרים ומכסים אותם בשמיכות, תזכרו שאתם לא באמת מתגעגעים ושבעצם נורא טוב לכם כך. בדיוק כך.