עומר, בן 5: כשאני רוצה לשחק עם איתי למרות שהוא מתייחס אליי לא יפה, אני ישר נזכר שאמא אומרת "ככה לא מתנהגים חברים, ואם הוא מתנהג אליך ככה אז אתה בוחר להיות עם מישהו שהוא לא חבר אמיתי". אבל איתי הוא חבר שלי, אני אוהב לשחק איתו רוב הזמן, ולפעמים הוא מתנהג ככה. אז מה אני אמור לעשות?
רומי, בת 9: לפעמים אני מדמיינת את הראש של אמא שלי כמו ספרייה גדולה עם המון קופסאות ומדפים. לדוגמה, על מדף התכונות הרעות יש לה ספרים שכתוב עליהם: להתווכח/להיות חסרת סבלנות/לא לדעת/לבכות (או "לילל" כמו שאמא אומרת). יש גם קופסה עם רגשות רעים: כעס/עצב/קנאה/ אכזבה, ולפי איך שאמא מדברת על הרגשות האלה, אני מבינה שלא כדאי להרגיש אותם. יש לה גם מדפים לתכונות טובות: להתאמץ/לשתף פעולה/ להיות מצחיקה/לא לוותר/לזרום. ויש לה גם קופסה נהדרת עם רגשות טובים, כמו להיות שמחה. אני לא מצליחה לחשוב על רגשות טובים אחרים. אמא ואבא מאוד מרוצים ממני כשאני שמחה.
נמרוד, בן 11: אבא אומר שאני ילד שיודע לחשוב עם הראש, ושאסור להתבלבל בין הראש והלב. אל תחשוב דרך הלב, הוא אומר. אתמול למשל נעלבתי מחברים שלא הזמינו אותי לשחק, ואני, שחשבתי כנראה מהלב, הלכתי אחריהם וביקשתי להצטרף. ואז עומרי, הילד שמחליט על כולם, הסתכל עליי ואמר 'מה לא הבנת, אתה לא מוזמן היום', ואז כשהסתובבתי והיו לי דמעות, שוב הלב חשב במקומי, הוא חשב שזה חרא כל הכיתה ו׳ הזאתי ושאני שונא את כולם וגם את עצמי. וכשישבתי בחצר והאצבעות שלי שיחקו עם אבנים קטנות נזכרתי שאני צריך לחשוב עם הראש, והראש שלי זכר שאני ילד חכם, אבא תמיד אומר לי את זה, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שהייתי יכול לעשות כדי שהראש ינצח את הלב וכדי שאבא יהיה מרוצה.
איתמר, בן 7: כשאני בא לבקר את סבתא היא תמיד אומרת "מתוק שלי, מתי כבר תגדל ותפסיק להיות ילד ביישן? אתה יודע שילדים שמתביישים הם ילדים שמפספסים?". ואני חושב שאולי זה בסדר להיות קצת ביישן. חבל שסבתא לא יודעת שלפעמים כשמתביישים ואז מפסיקים להתבייש, נהנים יותר. חבל שהמבוגרים תמיד חושבים שלהתבייש זה להיות חלש, כי כשהם חושבים את זה, ואני יודע שזה מה שהם חושבים, הרבה יותר קשה לי להפסיק להתבייש.
נועה, בת 5: לדעתי אנשים יפים הם אנשים שמחייכים. גם אבא ואמא יפים בעיניי, למרות שאמא לפעמים אומרת כל מיני דברים לא יפים על איך שהיא נראית. אני נורא שמחה כשאני מרגישה יפה, אבל לפעמים אמא מסתכלת עליי ואומרת "את לא יכולה לצאת ככה מהבית" אם למשל בחרתי מכנסיים עם נקודות וחולצה צמודה עם פסים. ואז היא מתחילה להסביר איך פסים ונקודות זה לא מתאים ואז אומרת קצת בכעס שאני צריכה להחליט או את החולצה או את המכנסיים ושאני אקח בחשבון שיצחקו עליי הילדים. אז אני פתאום לא מבינה כלום ואני מרגישה שאין לי שליטה על שום דבר ושאולי עדיף שאני אוותר כדי שהיא לא תכעס. כדי שלא יהיה לה עצוב שהבת שלה יוצאת מהבית עם נקודות ופסים.
ליה, בת 14: "כשאני הולכת לפעולה בצופים וחוזרת משם נעלבת או עצובה, אני לא מצליחה להסביר לאמא שזה לא דבר אחד שמישהי אמרה, ואפילו לא זה שתמיד אני מקנאה באיך שנועה מתלבשת ובדיבור השחצני שלה. אני לא מצליחה להסביר לה שזה הכל ביחד, כי לכל דוגמה שאני נותנת יש לה תשובה, והיא גם מתאכזבת ממני שאני "נגררת להיעלב בגלל שטויות של ילדות שבעצם מקנאות בי". מקנאות בי? מאיפה היא מביאה את זה? איך היא יודעת? או כשהיא אומרת: "היית צריכה לענות לה" או "בפעם הבאה תתעלמי", או "תחזירי לה ותשוויצי גם את. מה, אין לך על מה להשוויץ?", או "למה אתה נעלבת מכל דבר, לא יותר פשוט לדפדף הלאה?". ואז אני מבינה שלא הגבתי כמו שצריך, אפילו לא הרגשתי כמו שצריך. היא לא מבינה שכל מה שאני צריכה זה שפעם אחת היא תגיד שזה באמת נורא קשה להיות מול הבנות האלה כל יום ואחר כך עוד לסבול את הריבים בוואטסאפ ולראות איך שוב לא תייגו אותי. כל מה שאני צריכה זה שהיא שתבין אותי רגע, זה הכל".
בדמותם ולא בדמותנו
כל ילד שנולד לנו הוא עולם ומלואו, וגם אם נגדל את כל ילדינו בדיוק באותה הדרך, נגיד לכולם את אותם משפטים, נחבק את כולם באותה הדרך - הם עדיין יצאו אנשים אחרים, שונים זה מזה. העבודה החינוכית הנדרשת מאיתנו ההורים היא אחת ויחידה: להיכנס לתוך ההיגיון הפרטי של הילד שלנו, להבין את המחשבות שלו, לחקור את נפשו, לנסות להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא מפרש את עצמו ואת האחרים, לשאול את עצמנו מה גורם לו - ורק לו - להתרגש, לשמוח, להיעלב, לכעוס, להבין, להיות מובן, להרגיש טוב, להאמין, ליצור, להתקרב, להתרחק.
וכן, זה נורא קשה לעמוד מול אהובי לבך ולא להגיד בדיוק מה אתה חושב או ממה אתה מודאג או מה צריך לעשות. זה הכי קשה רק להקשיב, לשקף, לשאול ולדעת קצת פחות. אבל מי בכלל אמר שאנחנו יודעים. רק כי אנחנו אוהבים אותם? רק כי הם שלנו? רק כי אנחנו יודעים פשוט? אולי המקומות שבהם לא נדע כל כך טוב מה צריך לעשות, דווקא אלו יהיו דווקא המקומות שהם יגלו שם את עצמם. אולי כל תפקידנו הוא לראות אותם בנפלאותם, להבין ולקבל אותם. אולי כשנצליח מדי פעם לבוא נקיים ולא יודעים, הם יצליחו ללמד אותנו משהו חדש. אולי במקומות שאנחנו מאפשרים להם להתעצב בדמותם ולא בדמותנו, דווקא שם אנחנו הורים הכי טובים.
כשהם צעירים, נורא ברור לנו שהם מושלמים, נורא חשוב לנו לא להרוס, רק לא לקלקל. ואז הם גדלים ואנחנו מתחילים לקלקל. אנחנו חושבים בטעות שהם ממש זקוקים לעצות שלנו, למשנתנו הסדורה. אנחנו חושבים שאם לא נתקן אותם, אם לא נעיר להם, הם ילכו לאיבוד, ידרסו על ידי החברה, לא יתייעלו, לא יובנו ולא יבינו. אבל האמת היא שזה פשוט לוקח זמן והמון התנסויות כדי להיבנות, כדי להבין מי אתה ומה מתאים לך. האמת היא שהוראות ההפעלה שלנו בעיקר מחלישות את הקולות הפנימיים הנפלאים והייחודיים שקיימים בהם. האמת היא שגם כשהם גדלים, אנחנו צריכים נורא להיזהר לא להרוס.