אנחנו משחקות, על השולחן במטבח, מגדל קוביות. כל אחת בתורה צריכה למשוך קוביה מבלי שיפול המגדל. היא לוקחת סיכונים, נהנית מהריגוש. אני משחקת על בטוח, מפחדת כל כך ממראה המגדל הנופל. אנחנו צוחקות ונהנות כשעולה בי המחשבה על שנאה עצמית, על כמה טובה אני בלמשוך לעצמי קוביות מהמגדל. את מלאכת פירוק המגדל שלי אני מכירה היטב, שולטת בשליפת כל קוביה.
בשלב מסוים של המשחק אני מציעה לה לנסות להחזיר בחזרה קוביות אל תוך המגדל המחורר. היא מסתקרנת ואנחנו מנסות, כל אחת בתורה. מסתבר שמלאכת השיקום הרבה יותר קשה ממלאכת ההריסה. המגדל לא עומד בזה ושתינו מביטות בחורבן ומחליטות להתחיל מהתחלה.
לילד שאינו עצמאי לעולם לא יהיה מגדל משלו
אנחנו מגדלים ילדים, בונים מגדלים, קוביה אחרי קוביה, מלאכת קודש. לפעמים לא בכוונה אנחנו מושכים להם קוביה, לפעמים הם יעשו את זה לעצמם. לפעמים אנחנו נתעקש להכניס להם קוביה שלא תתאים למגדל, ולפעמים זה ייראה להם או לנו שהכל קורס.
אבל איך באמת אפשר לתת לילד או למתבגר, בתוך תהליך התגבשותו, להיות הבעלים של המגדל שלו? הרי אנחנו אמורים לשמור שם על קוביות רופפות, לבנות עוד קומה או שתיים, לתקן לפעמים כשיוצא עקום. זה מה שהורים טובים עושים, לא? לא בדיוק. אחרת מה שקורה זה שאנחנו כל הזמן חלק מהמגדל שלו, בזמן שאנחנו אמורים לתת לו בעלות מלאה.
ילד שלא יהיה עצמאי, לעולם לא יהיה לו מגדל משלו. הילד המפונק הוא זה שאתם נותנים לו שירותים מיותרים, עושים עבורו דברים שהוא יכול לעשות עבור עצמו. ומלאכת העשייה עבור הילד המפונק היא מלאכה קשה. בעצם אתם מופקדים על מציאות חייו - אתם מלבישים אותו, מביאים לו מים כשהוא צמא, סוחבים לו את תיק הגן/הילקוט/הקיטבג, מכינים לו ומגישים לו את ארוחת הצהריים החמה, מפנים אחריו, מזמינים לו חברים, מסיעים אותו לחוגים, נשארים בחוגים בחוץ לדרישתו, מתקשרים לגננת/למורה/ליועצת/לאמא של חבר/למ"כ בצבא בכל פעם שמשתבש משהו, מסדרים אחריו, מרימים את הבגדים שלו אל סל הכביסה, מכינים איתו שיעורים, מתזכרים אותו על מבחנים, משפצים לו את המצגות, מתכננים לו את החופשים, קונים לו חדש בכל פעם שנשבר או הולך לאיבוד, מקלחים אותו, מנגבים אותו, מרימים את המגבת שלו ותולים אותה, מוציאים לו בגדים מהארון, לוקחים עבורו החלטות קשות, משלמים על כל מה שהוא צריך ורוצה או רוצה ולא צריך. אם רק יכולתם ללעוס עבורו ולבלוע הייתם עושים גם את זה בכיף, הכל כדי למנוע ממנו צער או כאב.
אני לא מדברת על פינוק אקראי מדי פעם, על הכנת כוס שוקו, הלבשה חד פעמית, אפילו לא על סנדוויץ' מפנק ושווה או חימום הגרביים על התנור לפני גריבתם. אני מדברת על פינוק ככרטיס כניסה לחיים, על המקומות שאנחנו עושים עבורם ולכולם ברור של מי התפקיד. אני מדברת על ילד שחושב שאתם אמורים לעשות עבורו, שזה התפקיד ההורי שלכם.
הילד המפונק הוא הילד שאין ביכולתו הרגשית לעשות עבור עצמו. מישהו השקיע המון אנרגיות לעשות עבורו ועל הדרך לקח ממנו את המגדל שלו, לקח ממנו את היכולת או הרצון להאמין ביכולותיו, להיות עצמאי, לעשות עבור עצמו. הילד המפונק הוא הילד שיאשים אתכם כשמשהו ישתבש לו, גם בגיל 27. הוא יכעס עליכם אם יצטרך ללכת ברגל או להכין לעצמו לבד כריך, הוא לא יעזור בבית כי זה באמת לא התפקיד שלו, וכשהוא ייכשל במבחן, ביחסים עם חברים, בצופים, בחוג, בזוגיות, בעבודה - הוא לעולם לא ייקח אחריות, תמיד מישהו אחר יהיה אשם.
הילד המפונק מסתכל על מגדל הקוביות של עצמו ואין לו שליטה על הלבנים שייכנסו או ייצאו, אין לו שליטה על חוזק המגדל או על גובהו, הוא לא יאמין שהוא יכול להוסיף עוד קומה כי מישהו – אתם - עשה עבורו כל החיים והוא מעולם לא נדרש למציאות פשוטה של מעשה ותוצאה, מעולם לא זכה לשמחה ולעונג שבלעשות משהו לראשונה בעצמו, לבד, אחרי ניסיונות רבים שלא הצליחו. לבד. ההורה של הילד המפונק יהיה מותש, הרבה פעמים חסר אונים, אולי כועס, אבל בעיקר ירגיש שאין לו ברירה, שאם הוא לא יעשה אף אחד לא יעשה. בתחילת הדרך, בגיל הרך, הוא ירגיש הורה ממש טוב ומשקיען, כל הפעולות המיותרות שיעשה עבור ילדיו יתנו לו תחושה של שליטה, של פינוק טוב. ייקח לו זמן להבין שהוא מזיק לילדיו.
יציאה מפינוק דומה לגמילה מסמים
ילד בן שלוש יכול להתהלך בגינה לבד בלי שתלכו אחריו, לעמוד בתור, להתלבש, להסתבן, לתת לאח שלו התינוק מוצץ, לנקות כשנשפך, לפנות את הצלחת, לעזור להכין ארוחת ערב, לשים את הכריך שלו בתוך התיק, לזרוק לפח, לתלות מגבת, לזרוק בגדים, להציע פתרונות לבעיה שלכם, למיין גרביים לזוגות, לסדר משחק, לשים אוכל לחיית המחמד, לחגור את עצמו באוטו. הוא יכול להתמודד עם חוסר הצלחה במשחק בלי שתתנו לו פיצוי, יכול לבחור לעצמו בגדים, לעזור לרוקן מדיח, לאפשר לכם לישון צהריים, להרדים את עצמו בלילה. ילד בן שלוש יכול לבד עוד הרבה דברים שלא דמיינתם.
זה אולי ייקח לו זמן, זה לא יקרה ביום אחד, ועל הדרך יש מצב שיתלכלך, שלא יצליח, שאתם כבר תעדיפו לעשות עבורו כי זה יותר יעיל או יותר מהיר. אבל אם תאמינו בו, הוא ילמד להאמין בעצמו. תתווסף לו עוד קוביה למגדל.
עכשיו תדמיינו מה ילד בן 7 יכול לעשות, שלא לומר בן 17.
בשם מה אתם עושים עבורם? בשם היעילות? השליטה? חוסר האמון? ההורות הטובה? גם אם אתם מגדלים ילדים שזוכים מכם למילים טובות, אם הם לא יהיו עצמאיים הם לעולם לא ירגישו באמת שווים. המילים שלכם יהיו להם נעימות, אבל לא יפגשו אותם במקום של אחריות או עצמאות, הם לעולם ירגישו נחותים, קורבנות של נסיבות. כועסים, נמנעים, חסרי אונים. ונכון, לפעמים העולם הוא מקום מפחיד, לפעמים לשלוח אותם לסופר עם רשימה בגיל תשע וחצי ייקח מלא זמן ואולי העודף ילך לאיבוד בדרך או תישארו בלי חלב, אבל התחושה של ילד עצמאי שמנהל את ענייניו, פותר בעיות, אחראי על השיעורים שלו ועל העדר השיעורים שלו, עוזר באמת בבית, בגן, בביה"ס, בחברה, תורם, משמעותי, יכול - אין על התחושה הזו בעולם! זה המגדל הכי מפואר ויציב שאתם יכולים לאחל לו.
ילד שלומד את עצמאותו באיחור יצטרך מכם בדיוק את מה שהיה צריך אילו היה בן ארבע: שתאמינו בו, שלא תישברו, שלא תבקרו או תאיצו, שתעריכו באמת כל התקדמות שלו, ובעיקר שתסמכו עליו שהוא יכול לעמוד בזה, למרות שהוא כועס או מתוסכל, הוא יכול לעמוד בזה והתפקיד שלכם הוא להוציא לו לאט לאט את כסא הגלגלים שבניתם לו בעמל רב, להתבונן בו עושה צעדים ראשונים בעולם של עצמאות, ופשוט להתרגש.
בסוף המשחק שלי ושלה במטבח הבנתי משהו ברור מתמיד. הדימוי העצמי שלי אולי לא משהו, אבל העצמאות שלי ניצחה. אפילו על הדימוי שלי אני יכולה לקחת אחריות בלי להאשים מישהו באילן היוחסין, יש לי את היכולת להתמודד עם מה שאין, לברך על מה שיש, ליצר פתרונות ומעקפים במקומות נדרשים ובעיקר להיות אופטימית, כי המגדל הזה הוא שלי, וגם כשאני מוציאה ממנו קוביה הוא נשאר יציב, החור שנפער הוא באחריותי, וכשאחליט להחזיר אותה זה אולי יהיה קשה, אולי יתפרק, אבל אני אבנה אותו מחדש. כי אני יכולה.