כשאת אמא, אני מצפה ממך שתלכי עד הסוף עבור הילד שלך. גם אם זה אומר לעצור בגופך דלת מסתובבת או להתעקש על בית ספר טוב יותר כנגד כל הסיכויים, או לוותר על גבר שחשקת בו, או להצחיק אותו כשבעצם בא לך לבכות, או לארגן מסיבת יום הולדת ענקית כשהדבר היחיד שבא לך זה לישון.
כשאת אמא, אני לא מצפה לגרם אחד של אגואיזם או מימוש עצמי. בגלל זה, נכון לרגע זה, אין לי ילדים. יש לי תוכי.
פעם חשבתי שבשביל להביא ילדים לעולם צריך הרבה אומץ. היום אני יודעת שזה בעיקר קשור לחוסר שפיות זמנית מבורך. אם היינו חושבים על זה עד הסוף, מן הסתם היינו מבינים שבלי ילד היה אפשר להשיג דירה בתל אביב קצת יותר בקלות. גם ההחלטה שלי להביא תוכי הביתה, מקורה באי שפיות. בוקר אחד קמתי והחלטתי לקנות תוכי. עד לאותו רגע לא היה לי שום קשר לציפורים או לאנשים שאוהבים ציפורים. כל הניסיון שלי עם הגזע המעופף הסתכם ב-"יו, תראו איזה נחליאלי חמוד" או "איך לעזאזל מעיפים מפה את היונים האלו?"
אני מרגרינה מותכת
עד שקוקי בא לגור איתי, אף פעם לא הייתי אמא של ציפור. נכון, עשיתי בייביסיטר, נכון, התמוססתי כמו מרגרינה מותכת למראה כל ינוקא מזיל ריר בקופת חולים, אבל לא היה לי ממש ניסיון בגידול תינוק עם מקור (חוץ מגידול גברים, שזה בערך אותו הדבר רק בלי המקור).
היום, אחרי ניסיון משפחתי ארוך וצמוד עם דררה ירוקה ותובענית, יחסיי עם הזן התבוני העליון הזה התפתחו מאוד. לפעמים אני פוסעת למדרכה בצד השני של הכביש רק כדי לא לעבור ליד מחנה ריכוז קטן שאנשים מכנים בחביבות "חנות לחיות בית", ואני פחות כועסת כשאני צריכה לנקות קקי של ציפורים באמצע הסלון כי קוקי מתעופף חופשי בבית (אגב, הוא מאוד מתחשב, עושה קקי רק על הטלוויזיה).
בשנה הראשונה ליחסינו, לפני שכנפי התעופה של קוקי צמחו (אגב, אנשים גוזרים לציפורי בית את כנפי התעופה שלהם, מה ששמעתם), היינו הולכים יחד למכולת של חיים, לקנות קרמבו. קוקי עמד על הכתף הימנית שלי והסתכל על העולם מגובה כתף. ילדים מהשכונה היו עוקבים אחרינו בשמחה ומשוחחים איתו (כמו בסיפור הזה עם החלילן מהמלין רק בלי העכברים?), שכנים היו מנפנפים לי בחביבות מהחלונות ואנשים זקנים נעצרו וביקשו ללטף (אותי, לצערי. לא את קוקי). כנראה שהיה ברור לכולם שאני קצת, איך נגיד, מטורללת.
ערב חורפי אחד, קצת לפני החשיכה, הרגשתי שאני מוכרחה לזלול עוד שלושה קרמבואים. יצאתי כרגיל למכולת, קוקי על כתפי ומטריה בידי. אחרי דקות ספורות החל לרדת גשם וקוקי, שעד לאותו רגע לא ראה מעולם מטריה, נבהל מאוד. הוא לא היה מוכן למצנח הענקי שנפתח מעליו בפתאומיות וזינק מהכתף שלי למטה, היישר לזרועותיו של חתול ג'ינג'י מופתע שהניח עליו מיד כף יד שמנמנה. ואם זה לא מספיק, המטריה נתקעה בעמוד חשמל שהיה שם, וחסמה לחלוטין את המעבר אליו.
ספר הג'ונגל
אומרים שהאינסטינקטים הטבעיים של אמהות מתעוררים עם הולדת ילד, אבל אני לא כל כך בטוחה בזה. זאת אומרת, אני לא בטוחה שצריך שפם וארבע רגליים בשביל להיות לביאה.
אני נזכרת בסיפור ששמעתי על אם שהרימה לבדה מכונית כי בנה שכב פצוע מתחתיה. אולי זה רק סיפור ואולי לא, אבל מראה החתול שעומד לטרוף את הגוזל שלי, שיחרר מתוכי שאגה. שמעתי את קולה של הלביאה והוא היה רועם ועוצמתי. יכולתי להריח את ריח הג'ונגל בנחיריי. דחפתי את עצמי בכוח לכיוון המטריה ושחררתי אותה. החתול נבהל כנראה וברח. התכופפתי להרים את קוקי ששכב שם משותק מאימה, ואימצתי אותו אל לבי. כך עלינו הביתה, כשרק פעימות הלב של שנינו נשמעות בחשיכה.
רק כשהגעתי לקומה השלישית, הבנתי שהכתמים האדומים המטפטפים על המדרגות הם כתמי דם. ידית הברזל של המטריה הייתה נעוצה עדיין עמוק בכף ידי. זה הפליא אותי מאוד. לא חשתי שום כאב או חרדה. הרגשתי על גג העולם. התוכי שלי היה חי. אולי רועד מפחד, אבל חי.
מאז חלפו כמעט עשר שנים. את קוקי לא לקחתי יותר איתי למכולת ואני נזכרת בסיפור הזה רק לעיתים רחוקות. למשל, כשהוא פוצח בפרץ של צווחות מרעישות ומחרישות אוזניים ומסרב להפסיק. רק אז, כשבא לי להחזיר אותו לצפארי, אני מביטה בצלקת הקטנה בכף ידי הימנית ושוב עולה בי הזיכרון; גוזל רטוב וחסר אונים, לכוד בידי חתול רעב ורק עיניו קוראות לי.
זה עוזר לי לשוב ולאהוב אותו כמו שרק אמא לביאה יכולה לאהוב.