אני משתדל ככל הניתן להימנע מעימותים עם הילדה. אני מעדיף הסחות דעת, בדיחה ברגע של מתח או שכנוע על ידי משחק או תמריצים. ולפעמים גם שיקול רציונלי עושה את העבודה: למשל, להגיד לה שאם תמשיך לזיין לי במוח עכשיו אז זה יעייף אותי עד כדי כך שלא יהיה לי כוח לשיר לה שירים לפני השינה. וורקס אוורי טיים.
אבל בסוף השבוע האחרון היו עימותים לרוב. כלומר, רק אם המלחמה הקרה נחשבת לעימות. הילדה הייתה במצב רוח לוחמני ואני הייתי חולה, שזה שילוב מעולה. היא דרשה שארים אותה ושאשחק איתה ושאצחק איתה והכל, ואני רציתי לנוח ושתשעשע את עצמה. אז רציתי. היא לא עזבה אותי לרגע ולא הפסיקה לשאול שאלות: למה אני חולה, למה אני נח, למה אני עייף, למה אני שותה מרק.
תראו כמה היא מעצבנת:
"כשמבקשים אומרים 'בבקשה', דיברנו על זה"
"למה מרק?", ניסיתי לענות לה, "כי מרק עוזר להרגיש יותר טוב כשחולים".
"אז תשתה מרק ואז תרגיש טוב ותרים אותי המון המון. תרגיש טוב".
"אשתדל, מותק. עכשיו תמשיכי את לשתות את המרק ואני אנוח בחדר".
רק הנחתי את הראש לרגע על הכרית ואני שומע צעקה.
"אבא, מים!".
פחחחח עאלק. את יודעת שאת צריכה להגיד בבקשה, הסברתי לך את זה לפני שבועות ארוכים. ואחרי שראיתי שהבנת את הקטע החלפתי את התזכורת המילולית במבט שמעביר היטב את הנקודה. ולפני כמה ימים אמרתי לך שאת צריכה להגיד "אבא, אני רוצה מים בבקשה" ולא לחכות שארמוז לך. כי זה יותר נעים ככה. זוכרת? אני יודע שאת זוכרת.
אז לא הגבתי. יו טוקינג טו מי?
"אבא, מים!".
דממה. יו טוקינג טו מי?
"אבא, מים!".
קמתי ואמרתי לה שאם היא רוצה מים אשמח להביא לה, אבל שתבקש בצורה נעימה, כפי שסיכמנו.
הדבר הפצפון והבלונדיני העדין הזה הסתכל לי עמוק בלבן של העיניים ולא מצמץ. מה תעשה לי, מה?
"אוקיי, אז אני בחדר". אני חולה עכשיו וכואב לי הראש ואני לא מתכוון להוריד אותך מהעץ. לא סולם ולא כלום, את מתעסקת עם האדם הלא נכון ברגע הלא נכון. הו דה פאק דו יו ת'ינק יו'ר טוקינג טו?!
מתכנן להיות איתי ביחסים טובים? תשכח מזה
"אבא, מים!!".
חזרתי והסברתי עוד פעמיים, ללא הצלחה. ומאז נשארתי בחדר בעודה בוכה במשך חמש דקות רצופות שהיא רוצה מים. התפללתי שאף אחד בבניין לא שומע אותה ותוהה מי זה האבא הנוראי הזה שמונע מהבת שלו מצרך בסיסי כמו מים. אתה לא נותן לה מים, בנאדם? בוא איתנו. יש לך את הזכות לשמור על שתיקה, כל דבר שתגיד ישמש כנגדך בבית משפט.
- אבל אתה לא מבין, אדוני השוטר, אני חולה והיא בכוונה מציקה לי! היא התחילה!
- כן כן, זה מה שכולכם אומרים. אתה באמת חולה, חולה בראש. מה היא כבר ביקשה, מים?
אבל אני יודע שהיא רק רצתה לשבור אותי. וכמעט הצליחה. כשהסתכלה לי בעיניים ראיתי איך היא אומרת לי במבטה – נכון שאתה חושב שכשאהיה מבוגרת ומגניבה אז נהיה ביחסים ממש טובים? ונשב מלא פעמים לקפה ונקשקש על החיים בסבבה ולא נשים לב שעובר הזמן? אז לא. זה לא יקרה כמו שאתה רוצה, אבא. כי אני מתכוונת לזכור את הרגע הזה. או-הו כמה שאני אזכור אותו. אנצור אותו. הוא כבר חרוט לי בזיכרון. אז אני מודיעה לך כבר עכשיו מראש, כדי שיהיה לך זמן להתכונן, שביום שלישי בצהריים בשנת 2039 אני בדיוק חופפת את הראש ולא יכולה לשבת איתך לקפה. סורי.
אבל הדחקתי, כי ידעתי שיש לי עוד 20 שנה לתקן את העוול הנוראי שגרמתי לה, לשקם את היחסים שהתפוררו בגלל כוס מים. בעודי מנסה להשתקם בעצמי והיא יושבת לה ליד השולחן ואוכלת פריכית, השתרעתי מת על הספה. היא הסתובבה אליי בחיוך ענקי.
"מה, מותק?".
"אבא, אפשר מים בבקשה?", וצחקה.
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"
