"זה פסיכיאטריה, את לא מתביישת להציע לי את זה?", סירבתי בתוקף. "אני לא משוגע ולא אכנס למקום כזה". ביקשתי ממנה לצאת מהחדר, ומהר.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"זה לא פסיכיאטריה, זו מחלקה שמטפלת רק בהפרעות אכילה", הפצירה בי. "מחלקה פסיכיאטרית נועדה לחולי נפש, ולילדים כמוך יש בסך הכל בעיה עם אוכל, אז בוא ננסה ללכת ולשמוע מה יש להם להציע?". לא הסכמתי. ביקשתי שתעזוב אותי לנפשי.
"לפחות בוא, תצטרף אלינו לרופאת משפחה מחר בבוקר", היא ביקשה בתחינה. לזה כבר לא יכולתי לסרב. כשהגענו לקופת החולים, ד"ר אלישבע נבהלה ממש. היא הכירה אותי מפעם ולא זה מה שהיא ציפתה לראות. אלו היו ימי השיא של חוסר המודעות שלי לעצמי. הייתי חיוור ודי מסטול מהצום הממושך.
"ילד, אתה גוסס. אתה יודע את זה?", שאלה אותי ואת אמא יחד. הבטתי בה, ושאלתי באיזו אחריות היא אומרת לי דבר כזה?
"אני רופאה, אתה חולה - באחריות הזו", השיבה. ד"ר אלישבע ביקשה שאמא תלך ותשאיר אותי אצלה. "אני אחזיר את הילד שלך הביתה מאוחר יותר, את חייבת לתת לי לשוחח איתו".
אמא הסכימה והיא ואחותי נסעו הביתה בלעדיי. "לאחותך, שעדיין לא ממש במצב של סיכון, המלצתי לגשת לדיאטנית, אבל לך אני רוצה להראות משהו", אמרה לי.
הכל התחיל מדיאטה פשוטה
נסענו יחד ברכבה. כעבור חצי שעה הגענו למושב או קיבוץ ששמו לא זכור לי. היא חנתה ליד בית גדול עם חצר יפיפייה. התחלנו לפסוע בשבילי המקום, זה היה ביום שמשי, והאוויר היה טוב. לצד המדשאות צמחו בסדר מופתי שיחי שושנים גדולות ו-ורודות. השמש החמימה האירה את מרחבי הדשא, עליו טיילו ארנבונים ותרנגולי באפ קוצ'ין בצבעים יפיפיים.
עצרתי לשבת על ספסל בפינת הגן. ההליכה פתאום נהייתה לי כבדה ורציתי מנוחה. "בוא, אני רוצה להראות לך עוד משהו", היא הצביעה לכיוון אחד הבתים שמעבר לפינה. זו הייתה וילה גדולה, עם חצר, כמו רוב בתי המושב השלו. מחוץ לבית עמד איש וראיתי שחיכה לנו. "שלום לך אסי", הוא אמר לי ולחץ את ידי בעדינות. ד"ר אלישבע נתנה לי יד ויחד נכנסנו אל הבית.
"כאן גרה סמדי", היא החלה לספר. "אני רוצה שתכיר אותה, ותשמע מה יש לה לומר לך. כמובן, רק אם אתה רוצה". זה סיקרן אותי אז הסכמתי. נכנסנו עם האיש שהיה אבא של סמדי אל חדר צדדי בקומה הראשונה. החדר היה מרוהט במינימליות מחרידה. ארון, שולחן, כיסא, מיטה וזהו. על המיטה ישבה ילדה, כשהתקרבתי יותר, ראיתי שזו אישה צעירה בגוף של ילדה. רזה מאוד, חיוורת וקטנה.
"מה שלומך?", היא אמרה, "שמעתי שהתחלת ללכת בדרכים לא סלולות. ככה גם אני התחלתי ותראה איפה אני היום - כל הזמן במיטה, קר לי, אני לא יוצאת מהבית. החיים שלי תקועים בין הסדינים לחלון".
לפתע היא פרצה בבכי. "נמאס לי. אני כלואה כאן, אני לא מצליחה להרים את הראש, חיי חולפים להם בלעדיי. הכל התחיל מדיאטה פשוטה שעשיתי, והדיאטה הזו הפכה למפלצת ששולטת על חיי עכשיו. אין לי חברות, אין לי שום עיסוק נוסף מלבד פולחן הגוף האידיוטי הזה".
נבהלתי. הלכנו משם, הרופאה החזירה אותי הביתה. "אל תגיד שלא הזהירו אותך", אמרה לי לפני שנסעה לדרכה. לא סיפרתי לאמא איפה הייתי ומה עשיתי, למרות שרצתה לדעת. אבא לא שאל יותר מדי. עליתי לחדר כשמשהו עקשן ודורסני בועט בתוכי, מין ידיעה ברורה והרסנית שזו היא דרכי ולא אסוג. לא אשקוט ולא אנוח עד שאגיע לדמות החדשה שנבראה בראשי.