לכל אחד יש את הסיפור האישי שלו על יציאתו מעבדות לחירות (או להיפך). ברור שמונחי "עבדות" ו"חירות" במקרים של רובנו שונים מאלו שבני ישראל חוו בצאתם ממצרים, והם קשורים לשינויים גדולים ומהפכים, אך המטאפורה מתאימה. לפיכך, זה הזמן הנכון לשתף גם בשחרור האישי שלי. למעשה, אני מרגישה שחוויתי יציאה "מעבדות לחירות" לפחות שלוש פעמים בחיי (עד כה).

משפחה כותבת על לוח (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
כל אחד משועבד למשהו אחר|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

הדירה וההורים נשארו שם

המושגים הקלאסיים של עבדות וחירות מתאימים מאוד לחוויה הראשונה שלי של שחרור כזה. בתחילת שנות ה-80, כשהייתי נערה צעירה, עברה משפחתי לגור בדרום אפריקה בעקבות עבודתו של אבי שעסק ברפואה. הגענו לשם בשיא האפרטהייד, כששלטי ה"ללבנים בלבד" הפתיעו אותנו בכל מקום – באוטובוס, במסעדות, ואפילו על ספסלים בטיילת בחוף הים. ה"לבנים" היו המעבידים, בעלי החירות, וכל מי שלא היה לבן (שחורים, הודים, צבעוניים – כן, יש דבר כזה בדרא"פ), ובמיוחד ה"שחורים", היו עבדים של ממש.

אולם באמצע שנות ה-90 הכל התהפך. נלסון מנדלה שוחרר לחופשי מהכלא ופתאום היה למדינה נשיא שחור. השמחה והאופוריה שהרגשנו הייתה מהולה בחוסר ודאות לגבי העתיד האישי, התעסוקתי והכלכלי, במיוחד שלנו, היהודים. כתוצאה מכך, באותה תקופה החלה הגירה מאסיבית של יהודים מדרום אפריקה לרחבי הגלובוס דובר-האנגלית. אני, שהייתי אז בתחילת הקריירה המקצועית שלי במחקר ושיווק, חשתי זאת בעצמי במדינה הזו שהפכה לביתי. בדיוק אז יצא לי להגיע לביקור קצר בארץ לאחר היעדרות של כעשר שנים, והשינויים הרבים בהם הבחנתי והרגשתי בישראל היכו אותי בתדהמה (חיובית). אפשר אפילו לומר שלמרות השינויים הטובים שחלו בדרא"פ, רק בביקור בישראל הרגשתי שחרור אמיתי. אני מניחה שזה לא היה קשור רק לדרא"פ ולשינויים שחלו בה, אלא גם לגעגועים למשהו המיוחד הזה שיש כאן, לאווירה החופשית והלא-רשמית (לפעמים לא רשמית מדי) שיש בישראל. חזרתי לדרא"פ והיה לי ברור מאוד מה עליי לעשות: לשוב לישראל. וכך מצאתי את עצמי, בשלהי שנות ה- 90, מתחילה מחדש את חיי בארץ. מבחינתי, חזרתי לחירות.

לא אשקר, זה לא היה קל. רבים חשבו שהשתגעתי, הרי בסך הכל היה לי לא רע בדרא"פ. חייתי בקייפ-טאון, אחת הערים היפות בעולם והרגועות שם, השארתי מאחור עבודה, רכב, דירה, חברים, וכמובן, משפחה. לכאן, הגעתי עם מנטליות שהשתנתה כמעט לגמרי, ואפילו העברית הרגישה זרה בפי בחודשים הראשונים. אך מה שהקל עליי את החזרה היה שלא עשיתי את המהלך הזה לגמרי לבד. וזה מביא אותי לסיפור השני בהגדת  "מעבדות לחירות" הפרטית שלי.

הגעתי לישראל עם מי שהיה בן זוגי במשך תקופה קצרה טרם החזרה. גם הוא עבר סיפור חיים דומה לשלי ורצה מאוד לחזור לחיות בישראל. העובדה שהגענו לכאן ביחד עזרה מאוד להתאקלמות של שנינו. כעבור שנה בדיוק נישאנו, ובסך הכל היו לנו חיי נישואים נחמדים, הרי התחתנתי עם חמד של בחור, באמת. אך אחרי שסגרנו ארבע שנות נישואין (ללא ילדים אבל עם משכנתא), לאט לאט התחלתי להרגיש ש"זה לא זה". שהזוגיות הזו היא לא מה שחיפשתי, שאני לא באמת "אני" בתוכה, שאנחנו לא באמת מתאימים כבני זוג. הרגשתי ש-"It's now or never" – אם אני לא אוזרת אומץ ועושה את המהלך הזה עכשיו, אתחרט עליו כל החיים. אז שוב, לקולות ה"השתגעת לגמרי?!" שחזרו להטיח בי כמעט כולם (כבר די התרגלתי האמת), יצאתי לחופשי. בגיל 34 עזבתי את הרכב והבית החדש והיפה שלנו, ועברתי לגור בדירה די מעופשת עם שותפה והחתול שלה במרכז הארץ (לא יכולתי להרשות לעצמי משהו אחר). חוויתי שנת רווקות מדהימה של שחרור, כיף וחיפוש עצמי, במהלכה הרגשתי (ונראיתי) צעירה בעשר שנים.

עצמאית? לא כזה קל

דבי קצב 2 (צילום: הילה לוצקי שפירא)
כמעט שם, אבל עדיין בדרך. דבי קצב|צילום: הילה לוצקי שפירא
בסוף אותה שנת רווקות מחודשת התחלתי לצאת עם אהובי האמיתי, בעלי היקר והמקסים. בתוך זמן קצר מאוד נכנסתי להריון והתחתנו, ונכנסתי לשגרה הברוכה של ילד-עבודה-בית-זוגיות. אחרי הלידה השנייה, חזרתי לעבודה אצל המעסיק המאוד רציני והמאוד גדול שלי. האינטנסיביות של תפקיד חדש וקשה במיוחד, פוליטי מאוד, במקום עבודה שבו לא ראיתי עבורי את העתיד בו חשקתי, לצד תמרון גידולם של שני ילדים קטנים ועל רקע הטראומטיות של הלידה השנייה שבמהלכה כמעט מתתי – כל אלו הובילו אותי להחלטה לעזוב את כלוב הזהב. שוב, כמובן, שמעתי מהרבה אנשים את ה"השתגעת?!", אך הפעם כנראה כבר הבינו במי מדובר והרוב הזדהו איתי ואפילו קינאו בי – הרי יצאתי מ(סוג של) עבדות לחירות!

כמובן שלא פרשתי על מנת לנהל חיי אמהות בלבד. היה ברור שאני רוצה וחייבת לעבוד. אך ההחלטה להפוך משכירה לעצמאית לא קרתה ביום אחד. למדתי בצורה מסודרת ובמקום רציני את תחום כלכלת המשפחה, בהתחלה לא בהכרח במטרה לעסוק בו כמקור פרנסה עיקרי. כשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית בתחום הזה, הרגשתי שכל המהפכים הקודמים שחוויתי בחיי כיוונו אותי בדיוק לנקודה זו. היום, כשנה וחצי מאז השקת העסק שלי, אני יכולה לומר בביטחון כמה דברים:

  • הקמת וניהול עסק עצמאי אינם מתאימים לכל אחד, בוודאות.
  • אני עובדת קשה יותר משעבדתי אי-פעם בחיי.
  • האתגרים העסקיים הם עצומים, ולצד הסיפוק יש ימים קשים ביותר.
  • התמרון בין העסק למשפחה והבית הוא אינסופי, ולעיתים מתסכל מאוד.
  • כמשפחה, עשינו המון שינויים וצמצומים באורח חיינו על מנת שנוכל לעמוד כלכלית בתקופת הלימודים ואחר כך בהקמת העסק, ואנו מיישמים את כל ההמלצות שאני מטיפה להן בטור שלי (אנו הוכחה חיה לכך שהן עובדות!).
  • אך למרות ובגלל כל אלו, אני בהחלט נהנית מתחושה של יציאה לחירות.

חשוב להבין, אני עדיין צועדת בדרך לחירות כלכלית. אני עוד לא לגמרי שם (האם אי פעם באמת מגיעים לשם? זו כבר שאלה פילוסופית), או בהשאלה מסיפור יציאת מצרים, אני נמצאת עדיין במדבר. בקצהו אמנם וכבר מצליחה לראות את היעד הנכסף ומרגישה שהשארתי את העבדות מאחור, אך בכל זאת, מדבר זה מדבר, חול זה חול. אבל אני גם מאמינה שעד שלא יוצאים מהמדבר, צריך ואפשר ליהנות מהשהייה בו ומיופיו הייחודי.

הכותבת, דבי קצב, היא יועצת לתכנון כלכלי אישי ומומחית לכלכלת המשפחה

>> כבר עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק שלנו?

>> אמצעי מניעה: 7 הוצאות מיותרות בתקציב שלכם

לכל הטורים של דבי קצב