קצת אחרי ש"מחוברים" עלה לאוויר, אלה בת ה-9 באה אלי יום אחד וסיפרה לי שילדה בכיתה ו' אמרה לה שהיא ראתה אותה בטלוויזיה. אלה בתגובה פשוט ברחה משם במבוכה. הסברתי לה מיד שאין לה מה להיות נבוכה, אמרתי לה שהיא יוצאת שם מקסימה, חכמה, מצחיקה ומתוקה. הראיתי לה כמה קטעים שלה מהסדרה, שתבין עד כמה אין לה במה להתבייש, ואמרתי לה שבפעם הבאה שניגשים אליה כדאי שתחייך ותגיד תודה בראש מורם ובגאווה גדולה. ופתאום הבנתי שאני עושה בדיוק את ההפך הגמור מכל העצות החכמות האלה.
ניסיתם פעם למרוח לק בנונשלנטיות?
החיים שלי עברו מהפך בשלושת החודשים האחרונים - מאנונימית מוחלטת הפכתי למישהי שמזהים אותה. זה התחיל ביום שבו אורן פנה אליי עם ההצעה ההזויה ביותר שקיבלתי בחיי: להכניס מצלמה לחיים שלו, לחיים שלנו, ופתאום מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מנהלת איתו שיחה כנה מול המצלמה, הולכת לאירוע ההשקה הראשון בחיי, נחשפת בפני כל כך הרבה אנשים בפרק הבכורה. ואיך אפשר לשכוח את הודעת הפרגון הראשונה שקיבלתי פייסבוק מאישה זרה, והפעם הראשונה שמישהו זיהה אותי ברחוב, והפעם הראשונה שמישהו ביקש להצטלם איתי. איתי! בגיל 44, אני מופתעת לגלות כמה פעמים השתמשתי לאחרונה בצמד המילים "פעם ראשונה".
ההתחלה הייתה קשה. אני זוכרת את השיחה המצולמת הראשונה שלי ושל אורן בבית שלי. דיברנו על הגירושים שלנו, על למה התגרשנו, על מה אפשר היה לעשות אחרת, אם בכלל היה אפשר. ניסיתי להיות עד כמה שיותר אותנטית וטבעית מול העדשה. ישבתי ומרחתי לק בנונשלנטיות אבל כל הזמן חשבתי מה להגיד ואיך להגיד כדי שזה ייצא טוב. וברור שלא אהבתי את מה שיצא. לא אהבתי איך שאני נראית ונשמעת. זו חתיכת חוויה לראות את עצמך פתאום בטלוויזיה, זזה, מדברת, צוחקת, כועסת. אני אמנם מתורגלת היטב בצילומי סלפי אינסופיים אבל אין מה להשוות בין השניים.
לשמחתי, משהו השתחרר על הדרך וההמשך היה קל הרבה יותר. כבר בשיחה השנייה המצולמת שלנו ולמעשה עד סצנת הסיום - שכחתי לגמרי מקיומה של המצלמה. זה מה שעזר לנו כנראה לצלם סיטואציות מצחיקות, עצובות, טעונות, מבלבלות. הרגשתי הכי אמיתית. היום אני יודעת לומר שבאופן די מוזר, הנוכחות של המצלמה הוציאה ממני משהו הרבה יותר אותנטי ואמיתי, וזה היה כמו טיפול פסיכולוגי צמוד למערכת היחסים שלנו. זה היה משחרר.
מחזרים חדשים? פחות
מה שמשמח אותי במיוחד זה שאורן ואני הצלחנו להעביר מסר: גירושים זה דבר נוראי וקשה, אנחנו נופלים ומתרסקים וכואבים ומתאבלים וכועסים, אבל אפשר לקום מהמקום האפל והקשה וליצור מערכת יחסים חדשה. בחרנו "להתגרש בטוב" כי החלטתי לחשוב על טובתי האישית כשעשינו את זה. זאת לא הייתה רק טובתה של אלה שעמדה לנגד עיניי, אלא שלי עצמי. כי השלווה הנפשית שלי ואיכות החיים שלי חשובה בדיוק כמו טובתה של הילדה שלי, וחשובה כדי שאוכל לדאוג לה.
לטיפול הזוגי נוספו עוד תופינים. מודה, כשהסכמתי להיחשף - בין שלל הסיבות לומר "כן", הייתה גם תקווה שאולי אפתח פתח למחזרים חדשים. הופתעתי לגלות שרוב תשומת הלב שזכיתי לה הייתה דווקא מנשים. קיבלתי פרגון אדיר והמון מכתבי תודה מנשים שהודו לי על ההשראה, על הלמידה, על זה שאני נותנת להן כוח. פתאום הבנתי שמשהו בתקשורת שלי ושל אורן נגע בהמון אנשים וזה עשה לי כל כך טוב.
לא אשקר, זה עדיין מוזר מאוד להפוך מדמות אנונימית לחלוטין למישהי מוכרת ביום אחד. להתמודד עם אנשים זרים שמרשים לעצמם להיכנס לי לתוך החיים ולהגיד לי הכל ("יא, טלי, את כזו מקסימה, אבל למה את לא רוצה להביא עוד ילד עם אורן? אין לך עוד הרבה זמן"), כולל טיפים בענייני טיפוח. אבל הבנתי שאני צריכה להפסיק להיות נבוכה. אמרתי תודה לכל מי שנידב מחמאה, פיזרתי חיוכים והתחלתי ליהנות מתשומת לב. והצלחתי. הצלחתי להיחשף באמת, פעם מול המצלמה ופעם ברחוב. בסוף הצלחתי.