>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
הסרט מדבר על "חוסר האפשרות" לכפות על הבעל לתת גט כיוון שאין עילה הלכתית שמצדיקה את הכפייה. אני מכירה מקרוב את העילות לגירושין. גם במקרה שלי אין. בעלי לא מוכן לתת לי גט ובכך לשחרר אותי. הוא לא מבקש כסף, רכוש או משמורת, הוא פשוט רוצה "שלום בית", וכמו הבעל בסרט, בעלי טוען שנפשי קשורה בנפשו, הגורל שלנו הוא להיות אחד עם השנייה.
עילה מספקת
ברגע שאני נכנסת לבית הדין לצורך דיונים, אני מרגישה כאילו הגעתי לארץ אחרת בה אני לא מכירה את המנהגים והשפה. הכל זר לי ובמיוחד היחס הלא שוויוני שאני מקבלת שם.
הדיינים כבר מכירים את הפנים שלי, הם בטח רואים את הקמטוטים שנוספו לי במהלך השנים שאני פוגשת בהם. אני בטוחה שהם שמים לב שהאישיות הנעימה שהייתה לי פעם נעלמה. אני מתקשה מאוד לחייך, לא מסוגלת לדבר עם אף אחד חוץ מהטוענת רבנית שמלווה אותי.
קרה לי כבר שהתפרצתי בבכי, האשמתי אותו בבדידות שלי, בחוסר היכולת שלי להתקדם הלאה, להכיר מישהו חדש. להקים משפחה נורמלית. אך שלא כמו בסרט, בו הדיינים הראו מידה מסויימת של אמפתיה, הדיינים שנמצאים בדיונים שאני מגיעה אליהם לא רואים אותי, לא מקשיבים לי. מבחינתם אני שקופה.
יצאנו מהסרט, אבל הסרט עוד לא יצא ממני. אני כל הזמן חושבת עליו. איך נגזלו חמש שנים מהגיבורה, באיזו דרך אני יכולה להילחם כדי לא לבזבז את השנים הטובות האלו. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לבית הדין היא תנסו להקשיב יותר לאישה, היכנסו לראש שלה. אני מבינה שזה קשה, כיוון שהרוב המוחץ בין כתלי בית הדין הם גברים, אבל בזוגיות צריך שניים. ואם אחד לא מרוצה מחיי הנישואין שלו ורוצה להיפרד, אז כנראה שהוא יודע על מה לדבר. בעיניי זו עילה מספקת.
נטע, מיוצגת על ידי עמותת "יד לאישה" המסייעת לנשים מסורבות גט ועגונות בבית הדין הרבני. לפרטים: www.yadlaisha.org.il