אומרים שאף אחד לא מחליט לבגוד, זה פשוט משהו שקורה כשלאחד הצדדים חסרים ריגוש, אמפתיה או עניין. מחקר חדש חושף כי גם אם אנו לא מודעים לבגידה שאנו בדרך לבצע, יש סימנים מטרימים שיכולים לאותת לנו שאנחנו עשויים לבגוד בקרוב בבן הזוג, ולהעמיד את כל הנישואים בסכנה. המחקר, של חוקרים מהמרכז האמריקני הלאומי לביוטכנולוגיה, מצא שזיוף אורגזמות עשוי לסמן שהבגידה בדרך.
הנתון הזה, שהתקבל לאחר מחקר בין 160 גברים ונשים, רלוונטי לנשים בלבד, מן הסתם, גם הטרוסקסואליות וגם לסביות, וקובע שמזייפות אורגזמות בוגדות יותר. מעניין לגלות שלא כמות האורגזמות האמיתיות היא שמשנה, ושנשים שחוות פחות אורגזמות לא בוגדות יותר, אלא שהנכונות לזייף, והזיוף למעשה, הם שיוצרים את ההבדל. הנשים שמחליטות לזייף ועושות זאת, בוגדות יותר.
הנשים במחקר נדרשו לאינטנסיביות ותכיפות האורגזמות שלהן, והגברים נשאלו כמה אורגזמות הם חושבים שבנות הזוג שלהם חוות. כל המשתתפים נשאלו אם אי פעם בגדו בבני הזוג ומה הסיכוי, לדעתם, שיבגדו בעתיד. "אורגזמות מזוייפות מחוברות ישירות לחוסר נאמנות נשית ופחות שביעות רצון במערכת היחסים", כותבים החוקרים. "מצד שני לא נמצא קשר בין כמות האורגזמות לבין בגידות. האורגזמות האמיתיות פחות חשובות ומגלות פחות על עתיד הזוגיות ועל בגידות בכלל".
אבל למה אנחנו מגיעים לשם? ומה גורם לנו לבגוד? זה קורה בכל התרבויות, גם באלו שבהן זה כרוך בעונש מוות. זה קיים אפילו בתרבויות שמרניות, אבל ניכר בעיקר בתרבות המערב המתירנית. גברים ונשים נמצאים יחד בעבודה, ברכבת, במועדון ובכל מקום, וכיצורים מיניים וצמאי אהבה ותשומת לב, קל מאוד להתפתות. אבל מה גורם לנו להגיע לשם? יעל ברון מונה את הסיבות המרכזיות:
השגרה מרדימה. אין זוג שלא מכיר זאת. השנים עוברות להן ואנחנו עסוקים בפרנסה, במצוקות שלנו ובלהאשים את כל העולם בכאבינו. המשכנתא לוחצת, הילדים מנדנדים, הברק נעלם ואנו מגיעים למיטה בלילה כמו סמרטוטים. נרדמים וזהו. אופס, נהיה מחר בבוקר. שוב ריצה לגנים ולבית הספר לפזר את הילדים, ומתחיל לו עוד יום עבודה, וחזרה לבית מבולגן. מי לא מכיר את זה? זה אפור, זה קודר ואין לנו דרך לעצור את זה.
הצורך שלנו באהבה, במגע ובחיזוקים אינו נעלם אף פעם ושום מסגרת נישואין לא תעצור את הדחף הזה. כשיש חסך נפתח לו סדק בלב. זהו סדק שאומר "אני רעב!". אדם רעב ידאג לעצמו, וכך זה מתחיל. הרצון קיים והטרף בפתח. אולי רצית סטוץ קטן אבל זה נמשך, כי זה היה נעים ולאף אחד אין רצון אמיתי לעזוב מקום נעים שמחזק, אוהב ומקבל. זוהי מלכודת מלאה בדבש.
האגו. האגו ממלא תפקיד מפתח בהנעת אנשים לבגוד. אנחנו רוצים לבדוק האם אנחנו עדיין יכולים להשיג בן או בת זוג. אשתי כבר לא מטופחת, בעלי עלה קצת במשקל. וגם השנים שוחקות. ופתאום מישהו ממש יפה וחמוד שהכרתי במקרה במעלית במשרד מסתכל עליי. אני מעניינת אותו. הוא לא מוריד ממני את העיניים. דברים השתנו מאז חתמנו על הכתובה בגיל 25. הפחד לפרק את המסגרת שמעניקה ביטחון ומשפחתיות, לא מוריד מהצורך להתרגש ולהרגיש מושך ורצוי.
האהבה מתה. אהבנו פעם באמת ובתמים, או לפחות כך חשבנו אז, כשהיינו צעירים. התחתנו. עברו השנים, צברנו חוויות חיים ביחד. אבל אף פעם לא באמת אהבתי אותך. היית לי ברירת מחדל. חשבתי את עצמי ללא אטרקטיבי, לאחד שאין לו סיכוי עם נשים או גברים, ואת/ה היית שם. אז דימיתי לעצמי תחושת אהבה והלכתי איתה עד הסוף, אבל המציאות מעידה על כך שבתא של האהבה היה מקום והתאהבתי באחר. זה לא קרה סתם. היה מקום ריק ששאף להתמלא. כי לאהוב ולהתרגש נותן טעם שאי אפשר לסרב לו.
האם אפשר למנוע?
אבל, ויש אבל גדול: למרות שזה מפתה מאוד לגלוש לנחמה שמציעים יחסים מחוץ לנישואים, צריך לזכור ולשנן היטב את המשפט "מים גנובים ימתקו", ולדעת, שלעתים קרובות, יחסים מספקים מחוץ למסגרת הנישואין אינם מנבאים הצלחה כזוג במשרה מלאה. במקום להתחסד ולומר, לי זה לא יקרה, כדאי לשאול את עצמכם בכנות האם אתם מרוצים ממה שיש לכם? האם אתם שמחים בחלקכם? אם התשובה היא כן, נפלא. אבל אם התשובה היא "לא!", אז לפני שקורה לכם "במקרה" דבר שלא התכוונתם אליו, בחרו לחיות במודעות. אמרו לעצמכם את האמת, פעלו להשגת שינוי, בין אם בתוך המסגרת ובין אם מחוץ לה. התחברו לרצונותיכם האמיתיים ולכו בדרך שבה בחרתם. הסיכוי היחידי לחיות חיים שלמים וטובים זה להיות ער ופתוח, להיות כן עם עצמך ולחיות כל רגע בחיים כאילו זה הרגע האחרון.