יצאתי מהנישואים עם כמה תובנות ברורות. לא אתחתן שוב. לא אתרום לעולם צאצאים נוספים. לא אגדל ילדים של מישהו אחר. לא אחפש אבא לבנות שלי (כי אבא כבר יש להן). לא אשקע בזוגיות שתדרוש ממני שגרה שגוררת בסופו של יום לכלום ושום דבר, ולא אפתח קשר כלשהו שידרוש ממני את כל חמשת התנאים הראשונים.
ואז היצור היפה מהאגדות נכנס לחיי
כל הקלפים נטרפו כשהוא נכנס לחיי ובלי להבין איך, נשאבתי לסיפור אהבה שלא מבייש סרט בוליוודי עתיר כוכבים ויעידו על כך כל המשתתפים. הכרתי אותו עוד כשהייתי בצבא והוא היה נשוי לחברה של אחותי. אני זוכרת את המבטים המבוישים שהגנבתי אל היצור היפה שאגדות רבות סופרו סביבו. לרגע לא עלה בדעתי אז, שעשרים שנה אחרי הוא יפרוץ לחיי בסערה שוב, יכבוש כל חלקת אלוהים קטנה ויהפוך להיות הגבר אתו ארצה להזדקן. אבל הקלות בזוגיות של פעם, כשהייתי צעירה ופרועה לפני עידן המשפחה והילדות, התחלפה בחציית ים סוף. האם יש לנו את היכולת להחליט אם היא תהיה גן עדן או גיהינום?
להבדיל מפעם - לפני הקולולוש מתחת לחופה, 2 לידות, ו- 3 קפיצות על רגל אחת עם קלף מתחת לבית השחי כדי שאזכה בגט - זוגיות זה כבר לא רק הוא ואני וכל ניצוצות האהבה שהשפרצנו לכל עבר. זה הוא עם שני ילדים גדולים בצבא ובתיכון, ואני עם שתי קטנטנות בנות שנתיים וחצי ושבע וחצי. נוסיף על זה קריירות שדרשו אותנו פלוס החבילות המטענים ושריטות שצברנו במהלך החיים, וצברנו. המטען שלי לא היה מבייש אף חברת תובלה. מי ידע בכלל מה עושים עם כל הדבר הזה. איך בכלל מחברים שני עולמות מלאים ועמוסים כל כך לתוך עולם אחד חדש ולא מוכר?
היה לי ברור אחרי שהתגרשתי, כמו שברור לכל הגרושים, שאם וכאשר כבר אגיע לזוגיות פרק ב', אני איישם את כל המסקנות מפרק א' שלי. בשום צורה ואופן לא אפול לחורים השחורים שנפלתי אליהם אז. אני כבר יודעת מה נכון לי ומה לא, מה עושה לי טוב יותר ומה פחות. בטח לא אתפשר על דברים שלא התפשרתי עליהם בנישואין, ושבסופו של דבר הובילו לפירוק המשפחה. מבחינתי זוגיות פרק ב' אמורה להיות גן העדן. ותו לא. כמה תמימות.
בשנה הראשונה בנינו לנו עולם מושלם של פעמיים בשבוע וכל סוף שני. בעולם הזה היינו רק הוא ואני, ולא היה מקום בכלל לגורמים מהעולם החיצון. לא חברים. לא משפחה. לא אף אחד. רק הוא ואני. גן עדן כמו באגדות. הרגשתי 'סינדיפאקינגרלה' והוא הנסיך שבא להציל אותי.
אבל אחרי כמעט שנה עלה הצורך ברצון ליותר, ומהרגע שזה קרה - הופר האיזון והכל התחיל להשתבש. משמעות היותר הוא חיבור בין העולמות. והיותר הכניס את כל הפחדים והשריטות שגררנו וסחבנו, והיותר דרש להכניס אחד את השניה לחיי היומיום ולמציאות האמיתית שלנו שכללה גם ילדים. שלו היו גדולים, אז היה יותר קל, אבל שלי היו קטנטנות. הוא בכלל לא זכר איך מתנהלים עם שתי גורות שכרוכות אחרי אמא שמלאה ברגשות אשמה על פירוק המשפחה. ואני לביאה ששומרת בקנאות על הגורים שלה לא ידעתי והבנתי בכלל איזה מקום הוא אמור לתפוס בחיים שלהן. מה אני בכלל עושה להן כשמכניסה גבר למשולש הכל כך נשי שלנו.
ניסינו לחבר את העולמות, ניסיתי להכניס אותו לתוך המשולש הנשי שלנו וספגתי התנגדויות ופחדים מהבנות, הוא ניסה להתחבר ולהיות. אני לא ידעתי איך להתמודד עם החזית בבית, הוא לא ידע איך להתמודד איתי ואיתן בתוך הבית. לו היו ציפיות משלו. ולי היו את הציפיות שלי ממנו. וכל אחד מאיתנו היה תקוע בקושי שלו ובפחדים. השריטות שנחרטו מהעבר של כל אחד מאיתנו באו לידי ביטוי בעוצמות מטורפות. הגענו למצבים בלתי אפשריים אחד עם השניה והרמנו ידיים. ושוב ניסינו. והבטחנו להכיל ולעזור יותר. ועדיין היינו תקועים. רוצים, אבל תקועים. אני הייתי בטוחה שמבחינתי אני עושה הכל למען, והוא הרגיש בדיוק אותו הדבר. ועשינו את כל הטעויות האפשריות. גם כשניסינו להעזר בעזרה מקצועית עשינו את זה עם הפונקציה הלא נכונה, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מתכתשים על הספה שלה ומחוצה לה, בלי כלי אחד פרקטי לשינוי שקידם אותנו.
"הייתי מתפללת שמישהו יתלוש לי את האהבה הזאת מהלב"
והיינו. והלכנו. וחזרנו. וכאבנו. והמשכנו כל אחד לדרכו. וחזרנו שוב ונפלנו אחד לזרועות השניה, וחוזר חלילה בלופ מטורף של 5 שנים. לא יכולים ביחד ולא יכולים בנפרד. אהבה שלא נגמרת לרגע, רצון מטורף להיות ביחד, וחוסר יכולת אמיתית של שנינו לחבר את הכל לכדי חבילה אחת. בתקופות המתסכלות והכואבות שלא היינו בהן ביחד, הייתי שוכבת בלילה במיטה ומתפללת שמישהו יתלוש לי את האהבה הזאת מהלב, שמישהו ישחרר אותי מהדבר הזה. אבל גם זה לא קרה. והאהבה המשיכה לפמפם לה בעוצמה לא נשלטת.
אחרי שנים של סחרור מטורף, שניה אחרי שכבר הרמנו ידיים, עייפים, מותשים, אוהבים אבל מבינים שזה לא יקרה וצריך באמת לשחרר, נכנסה לחיינו זהבה. המתנה שנשלחה לנו באמצע החיים. זהבה הגיעה במטרה אחת, לעזור לנו לממש את האהבה והחיבור בינינו, שהיא קוראת לו זיווג משמיים, לכדי בית אחד מאושר בישראל. הרמנו גבה והיינו סקפטים. אחרי שהיא ישבה מולנו, אבחנה כל אחד מאיתנו ואת מצבו המדוייק, נתנה לנו בראש, והוציאה אותנו לדרך חדשה עם כלים ושיעורי בית, הבנו עד כמה הלכנו לאיבוד בניסיונות המוגבלים שלנו לבד.
אנחנו נפגשים איתה על בסיס קבוע, היא מלמדת כל אחד מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלו, היא עוזרת לנו בהתמודדויות היומיומיות, היא מלווה אותנו בתהליכים הזוגיים והאישיים של כל אחד מאיתנו, היא מלמדת אותנו לתת לכל אחד את המקום שלו ושל החבילה אותה הוא מביא אתו. היא נוטעת בנו המון תקווה, ומעל הכל היא גורמת לנו להאמין שאנחנו יכולים ועוזרת לנו להיות יותר טובים.
יש לנו עוד דרך, אין ספק. אבל הדרך הרבה יותר ברורה ומלאת הבנות ותובנות. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות כושלים, ואחריש שאלנו את עצמנו שאלות קשות, לגבי האהבה הזאת, הבנו שלא סתם המשכנו להילחם אחד על השניה ושהאהבה הזאת היא הבסיס להכל. ועכשיו על הבסיס הקיים אנחנו בונים את מגדל חיינו. קומה אחר קומה. שנינו ביחד עם החבילה כולה.
3 כלים שאי אפשר לוותר עליהם בדרך החדשה:
לצאת מאזורי הנוחות שלנו - בזוגיות קל לנו יותר לדרוש מאחרים ופחות מעצמנו, בעיקר כשאנחנו בסטטוס של גרושים ומגדלים לבד ילדים בימים שלנו. יש לנו ציפיה שבני הזוג יתאימו את עצמם אלינו, שיבינו כמה קשה לנו ויבואו לקראת. אבל לרוב, זוגיות פרק ב' היא בין גרוש לגרושה. וכל אחד מגיע עם החבילה והשריטות שלו, והציפיה הזאת היא הדדית. הבנתי שאני חייבת לצאת מהמקום הקטן שלי ומהמקומות שנוח לי להיות בהם, ולהתאמץ יותר בשבילו. ונכון. זה דורש ממני יותר, אבל זה מה שזה. אני רוצה לחיות איתו? זאת המשמעות וזה מה שזה דורש ממני.
ללמוד איך להסיר את החומות שלי - פרק א' הותיר בי צלקות, ובכל השנים של הלופ בינינו נמנעתי מלהגיע למקומות שיכולים לפצוע אותי שוב. מהפחד שזה יקרה בניתי לי חומות שלא מביישות שום מבצר רומי, ולא היה לו סיכוי לעבור דרכן. כל ניסיון שלו הדליק אצלי בשניה מיליוני אורות אזהרה, והוא בשניה נדלק והתרחק. מבינה יותר ויותר שלא בהכרח אפצע אם אתן לו להיכנס, ומה שהיה אז לא בהכרח יקרה גם עכשיו. אנחנו לומדים לחבר את העולמות נכון, להתמודד נכון יותר מול ועם הבנות שלי והילדים שלו, אני לומדת איך לתת לו את המקום הנכון לו, ולבנות שלי את המקום שלהן.
זוגיות דורשת עבודה. נקודה. ואין מה לעשות עם העובדה הזאת חוץ מבאמת להבין אותה לעומק ואת המשמעות שלה, ולבחור. הבחירה היא רק שלנו, אבל אם בחרנו בזוגיות, צריך להכיל את ההבנה החד משמעית, שלזוגיות טובה יש זכות קיום רק בתנאי אחד, כשעובדים בה ומשמרים כל הזמן את החברות והאהבה. זה דורש מאיתנו כל הזמן להכיל אחד את השניה, גם כשלא בדיוק בא. לא מפסיקה להזכיר לעצמי שהוא החבר הכי טוב שלי, המשענת שלי, שהוא מלווה ומייעץ ועוזר ומעצים אותי, ותמיד נמצא בשבילי. ואני כל הזמן דואגת להיות בדיוק אותו הדבר בשבילו.
*כותבת הטור תמי שעיה ביחד עם עו"ד ומגשרת בגירושין נעמי דניאל חפץ הן ממקימות 'הגשר' שהוקם במטרה לעזור לבני זוג להתגרש נכון ואחרת. במקום סדנאות והרצאות לקהילת 'גט A life' שנותנים כלים מדויקים לכל המצבים בהם זוגות גרושים נתקלים ומתמודדים.