לא ממש רציתי לכתוב את הטור הזה אבל מי כמוני יודעת כמה נשים וגברים חיים את הקונפליקט הזה וכמה משפחות מתמודדות עם הסוגיה. אז החלטתי לקפוץ לזירה הזו ולהיחשף. אני מדברת על הקשר איתה, עם האישה הראשונה של בעלי. עם גרושתו.
מיד היה לי ברור שאני ארד מהרכב, ואחזור במונית הביתה כי הייתי ללא עגלה. הושטתי יד לבת הגדולה ושאלתי אותה אם היא תרצה לבוא איתי לבית שלנו ולחכות לאמא שלה ולאחותה אצלנו. היא הנהנה בראשה. גרושתו של בעלי אישרה במבט וכך נפרדנו אני, בני התינוק, הבת הגדולה שלהם והלכנו הביתה. הם המשיכו למיון.
לרגע אחד לכל המשתתפים בפאזל המשפחתי המורכב שלנו, היה ברור שאין זה כלל משנה אם אנחנו אוהבות אחת את השניה או לא. כל מה שמחבר את הקשר הזה שבין בת הזוג החדשה ובת הזוג הראשונה, הם רק הילדים, שהרי אלמלא הילדות, ככל הנראה לא הייתה סיבה אמיתית לבן הזוג שלי לשמור על קשר קרוב עם גרושתו אחרי הגירושים. לכן כבודה תמיד יהיה במקומו מונח. תמיד אדאג לטובת בנותיה, תמיד היא תקבל מקום בסדרי העדיפויות שלי ובהתנהלות החיים שלי.
מתנהלות בשקית
אני פוגשת הרבה משפחות פרק ב׳. אני רואה כיצד היחס הלא מכבד שבין הגרושה לבת הזוג החדשה או הגרוש לבן הזוג החדש, הוא מחסום רציני לאפשרות לכונן מערכת יחסים בוגרת ובריאה. ואין ספק שמערכת יחסים רווית שנאה, קנאה והרס היא בסיס מובהק לפגיעה בילדים. עבורנו, מערכת היחסים שלי ושלה מסתכמת בשקית. במרבית הפעמים, זוהי שקית נייר של מאפיית לחמים תל אביבית, שבה אנחנו מעבירות אחת לשנייה את הבגדים מבית לבית. תמיד מכובסים ומריחים טוב, תמיד מקופלים, הכל לטובת הילדים.
מכירה הרבה מערכות יחסים יותר גרועות משלנו ומכירה כמה גם יותר טובות. כאלו שיש בהן גם תקשורת, ואפילו מפגשים משפחתיים מורחבים ונעימים.
איך עושים את זה? אני יודעת מה אני עשיתי כי נאלצתי לעבור דרך על מנת להגיע למקום שקט עם עצמי, בן זוגי והמשפחה שלנו. בתחילה הפריעה לי מאוד העבודה שהייתה שם אישה כמקור להשוואה מולי. איך שלא סובבתי את דמותה בראשי, התחושה הייתה שמשווים ביני לבינה.
בראשית זה היה בן זוגי כמובן, שבכל זאת חלק חיים משותפים עם מישהי לאורך תקופה ארוכה. לאחר מכן הרגשתי שהבנות משוות בינינו. זה היה אמנם בדברים קטנים וזה לא הגיע ממקום של לחפש את הדמיון בינינו אלא דווקא את השוני, אבל זה העיק עליי. רציתי למרוח לק על האצבעות של הבנות וחשבתי בלבי – האם היא תאהב את זה? מתישהוא הבנתי שאני לא זקוקה לאישור שלה אלא לאישור של בן זוגי וזה הספיק לי.
אמא יש רק אחת
כפי שסיפרתי כאן בטורים קודמים החלפתי את הזהות שלי בעיני עצמי קודם כל מ"אם חורגת" ל"אם שותפה". ולפני שאתם ממהרים להגיב לי ש"אני חיה בסרט" כדאי שתבינו שזו הדרך הטובה ביותר להפוך את העלילה הזו מסיוט בלהות לקומדיה רומנטית ואני ממליצה עליה לכל מי שלוקח חלק בעזרה ושותפות בגידול הילדים של בן/ת זוגו.
ולמרות התוספת הזו לזהות שלי, ברור לי ולכולנו שאמא יש רק אחת. היא זו לא אני ואני לעולם לא אהיה היא. אין לי יומרה כזו וגם לא שאיפה לא מודעת. דווקא בזכות העובדה שהרגשתי טוב עם עצמי והשלמתי עם הבחירה שלי בזוגיות, הכול נכנס למקומו בבית וכל אחת קיבלה את מקומה.
ברור כמובן שהילדות יודעות להבדיל נהדר בין שתינו וכך זה היה מגיל קטן. בבית שלנו היא מקבלת את המקום הראוי, שמה עולה, סיפורים עליה מושמעים והתמונות שלה יכולות להופיע מבלי לגרום לי אי נוחות.
וזהו אולי הטיפ היחידי שיש לי עבורכם. אם קשה לכם, אם אתם בתחרות/ קנאה/ אי נוחות. אם אתם מרגישים שאתם לא סובלים את הגרושים של בני הזוג שלכם וזה פוגע בזוגיות שלכם- עליכם לעבוד על ביטחון עצמי. אל תפחדו לטפל בזה. הבעיה היא לא של הצד השני. הבעיה נמצאת אצלכם.
*מיכל איסט אלון היא בעלת M.A בלימודי משפחה ודוקטורנטית בלימודי נשים, בעלת קליניקה פרטית בתל אביב לייעוץ לזוגות ומשפחות פרק ב'. לדף הפייסבוק