כחודש לאחר הפציעה, יואב שוחרר מבית החולים לנוח בבית ולהתרחק מזיהומים, ונראה היה שחיינו שבו סוף סוף למסלולם. כלומר, למסלול שבו מדי בוקר אני מגלגלת אותו דרך המעלית הצרה לבית אמו שבבנין ליד ל"אשפוז יום" ובערב אוספת אותו חזרה הביתה. זה היה מסלול משפיל ומבזה, כי המעלית זייפה בעשרה ס"מ ויואב עוד היה חלש ולא הצליח להרים את כיסא הגלגלים בעצמו. כל בוקר במראה של המעלית הוא היה פוגש את עצמו: נכה וחסר אונים. ובכל זאת, הוא מצא לעצמו עיסוקים, התעניין לגבי קריירה חדשה ובערב היינו צוחקים ביחד. בימים ההם, בהביטי מן הצד בהתמודדות שלו עם הפציעה והנכות, הבנתי שעם האיש הזה אני רוצה להקים משפחה. שליותר משני אלה - התמודדות וצחוק, אנחנו לא זקוקים. אז אחרי חודש שבו הכל נעצר, נושא החתונה שוב עלה על הפרק.
אני רוצה להיות האמא של הילדים שלך
כמה חודשים לפני הפציעה נושא החתונה עלה שוב. הוא תמיד צחק שאני מהירת החלטה, שהמעבר בין התלבטות-החלטה-ביצוע הוא יותר קצר מהזמן שלוקח לו לקרוא את שלושת המילים, ומכיוון שהוא נהג לפרט ולהגיד שכך "גם אצל אמא שלך", כלומר חמותו היום, הסקתי שהפזיזות שלי לא תמיד לרוחו. וכך קרה שאני, קנאית לא מודעת, הבשלתי לחתונה בדיוק כשחברה מאוד טובה שלי עמדה להתחתן. בשעת לילה מאוחרת, בשיחת טלפון, אמרתי ליואב "אני רוצה להיות האמא של הילדים שלך". קלישאה דרמטית של ילדה בת 23. יומיים אחר כך האמירה הזו התהוותה לציפייה להצעת נישואין, ומשזו לא הגיעה בתוך כמה שעות החלטתי שיואב לא רציני לגבינו.
אז נפרדתי ממנו. הוא היה מופתע, אני בכיתי כל הלילה. למזלי, בבוקר התקשרתי לדודה שרון ולמזלו, הדודה היתה (ועודנה) מאוד פרו-יואב. התקשרתי להתפייס. הוא כבר הספיק להקפיץ את הסמ"פ שיחליף אותו בגזרה ולהודיע למג"ד, שלא היה מרוצה כלל, שיתהפך העולם - הוא חייב לנסוע לבאר שבע לחברה שלו, המשוגעת. וכך הוא הגיע לדירת הסטודנטים שבה התגוררתי אז, נכון להציע לי נישואין עם פרחים "ג'ינג'יים" שעצר בדרך לקנות במרכז אורן בכניסה לעיר. לפני שהספיק לומר אשר על ליבו, אני, נסערת מאירועי הלילה, פסקתי: "לא ניפרד, אבל ניקח כמה צעדים אחורה. אנחנו כנראה עוד לא מוכנים לחתונה". וכך, מבלי שידעתי, עצרתי אותו מלהציע לי כבר באותו מעמד.
זו ההצעה שהיתה לנו. בלי טבעת, בלי תיעוד, בלי הפתעות, בסלון דירתנו, כשהחתן המיועד בקושי יכול לקום. בחנוכה של שנת 2005 הודענו למשפחה שאנחנו צפויים להתחתן. היום, כמעט עשור אחרי, אני מופתעת שהחלטתי להתחתן איתו אז. איך בחרתי בו כשעדיין לא הכרתי את האבא שיהיה והבעל שיעמוד לצדי? אני אוהבת אותו כל שנה קצת יותר ומופתעת כל פעם מחדש באיזה איש נפלא התברכתי כשותף למסע החיים. הזוגיות שלנו התחילה ב"פוקס" - רוני אחותי שידכה בינינו בעקבות מפגש אקראי שלהם ב"אח-שלי-גיבור", שניצלייה בשומרון, לשם הוא הגיע במקרה אחרי שהג'יפ הצבאי נתקע, וכך התגלגלו קורותינו עד שהחלטנו להתחתן. צודק אהובי באומרו: "פוקסים נחשבים".
שנים אחרי שהתחתנו, חברה שאלה אותי אם הייתי מתחתנת עם יואב לו הפציעה שלו היתה אחרת. כמה יפה היה לומר שהייתי מתחתנת איתו בכל מקרה, אבל זאת לא האמת. אני לא בטוחה שהייתי קושרת את גורלי בגורלו אם הפציעה של יואב היתה חמורה בהרבה, כזאת שבה יואב כבר לא היה יואב שלי כי פגיעת ראש היתה משנה את אופיו או שפגיעה גופנית היתה מותירה אותו לא עצמאי ושוברת את רוחו. אני מכירה נשים שבחרו בדרך הזו ואני מעריצה ומכבדת את ההחלטה שלהן, רואה מהצד את החיים היפים שהן חיות לצד בני זוגן. כמה טוב שלא נאלצתי להתמודד ולהכריע בשאלות כאלו. אני גם יודעת שהיום, אחרי שאנחנו נשואים כמעט עשור ויש לנו ארבעה ילדים, חייו הם חיי. כבר אין מקום לשאלות כאלו, יהיה גורלנו אשר יהיה.