זהו סיפורם שלומי ותמר (שמות בדויים), שניהם בשנות הארבעים לחייהם, נשואים כמעט 20 שנה, ויש להם שלושה ילדים. הכל אצלם היה נראה לכאורה תקין, ממש החלום הישראלי בהתגלמותו: בית יפה, אבא, אמא, ילדים יפים ומוכשרים, וכלב. לשניהם קריירות נוסקות. אבל לצד כל אלו, הם מצאו את עצמם, פתאום באמצע החיים ובלי כל תכנון, מנהלים רומנים לוהטים.
המסרון שחשף הכל
תמר היא מנהלת מכירות מוערכת בחברה גדולה. במהלך טיול בחו"ל מטעם העבודה, החלה לנהל רומן עם מנהל בכיר בחברה. הכל קרה במקרה. היתה שם משיכה מינית, לילה חשוך בחו"ל, קצת אלכוהול לבישום ומיטת מלון מזמינה. כך זה התחיל, אבל הרומן הלך והסתבך. זה הפך ליומיומי, זה היה מטריף וקסום. זה היה הקרם דה לה קרם של החיים.
"התאהבתי", היא מסבירה לי, "איבדתי את הראש, הלכתי כמו עיוורת. הזנחתי את הכל. את הבית, את הילדים וכמובן, את שלומי. חייתי בסרט משלי".
הוא איש הייטק מוכשר, שקוע בקריירה, ולא שם לב למתרחש מתחת לאפו. או שאולי שם לב, אבל טמן את ראשו בחול כמו פועל על אוטומט. לא מסתכל , לא מתעניין. עבודה-בית-עבודה-בית. רובוט!
הכל התמוטט בלילה אחד. צליל קבלת מסרון בטלפון של תמר הפר את השקט הלילי. שלומי התעורר ממנו, וסיפור הבגידה שלה התגלה. בעקבות הגילוי נשבר גם שלומי והתוודה על סיפור הבגידה שלו. גם הוא, מסתבר, היה שקוע עמוק "בקצפת".
החשיפה הובילה לתחושת שבר קשה. שיחות נוקבות נמשכו עמוק אל תוך אותו לילה, וגם אל כל הימים והלילות שבאו אחריו. שני בני הזוג חשו צורך נואש ובלתי ניתן לריסון לסחוט עד תום את כל המידע: מי זה? איך הסקס? באיזו תנוחה? כמה פעמים? את אוהב/ת אותו/ה?
"מצצנו אחד לשני את הדם", הוא אמר. "לא היתה לנו מנוחה. כל שיחה סבבה סביב הנושא".
בשלב השני התחילו שלומי ותמר לשחזר את חייהם יחד, מטיחים האשמות, אך מבינים כי שניהם נרדמו בשמירה על זוגיותם, על ביתם ועל משפחתם. הם יצרו ביניהם מרחב, שהיה נוח לשניהם בהתחלה, אבל לא באמת נוח. עם הזמן התרחב המרחב ונוצר ריק. ריק מטבעו שואף להתמלא, ולעיתים קרובות הוא מתמלא בריגושים חדשים מבחוץ שהם קלים יותר אך גם זמניים.
תחושות המועקה והצער הכבדות, מעוררות רצון, רפלקסיבי כמעט, לשבור, לנתץ, לפרק את הקשר ולהיפרד. הם כבר היו על סף גירושים. אך ההבנה שבאה בשלב השני דווקא קרבה אותם זה לזה. מתוך הקרע הגדול, צץ לו שביב תקווה ובשמו הם הגיעו אליי לייעוץ זוגי כדי להבין את היחסים שנוצרו ביניהם.
הם הגיעו מבועתים מהמשבר שעבר עליהם. כמו נפגעי פוסט-טראומה הם חזרו ושיחזרו בכאב את מעשי הבגידה של בן זוגם. האג'נדה עימה הגיעו לייעוץ היתה: אין הרבה סיכוי. עשינו את הגרוע מכל. בגדנו אחד בשנייה! איך ניתן לחזור מהתהום הזאת?
אך אני ראיתי מעבר לכך. הרגשתי שיש פוטנציאל לשיקום. הם הגיעו כל שבוע, תמיד בזמן, תמיד ביחד. השיח היה סבלני, חם ומלא כנות יוצאת דופן. שניהם לקחו אחריות ולא זרקו האשמות אחד על השנייה. הם גילו אמפתיה לכאב של בן זוגם. דווקא מתוך הסימטריה של מצבם נוצר החיבור מחדש.
הם דיברו על מה שהיה ועל איך הגיעו למצב הזה. על ההווה המתהווה. על מעבר לדירה אחרת ועל תכניות לעתיד. הם סיפרו על הילדים ועל התקופה שעוברת עליהם. על המשא הכבד שהוטל על ילדיהם משום העובדה שהוריהם הלכו לאיבוד. הם בכו ביחד החזיקו ידיים. ראיתי אהבה. ראיתי חזרה הביתה. עם הזמן הם הצליחו לאחות את השברים, והיום, כבר כמה שנים אחרי, הם חיים יחד, אוהבים ומאושרים. במקרה שלהם, האהבה ניצחה.
בגידה: אל תנסו את זה בבית
בגידה מזעזעת את היחסים, אך לא תמיד מביאה לפירוקם. לפעמים הבגידה "מנערת את האבק" מהמערכת הזוגית ומעמידה אותה במבחן. יש תיאוריות הגורסות שמרבית הבגידות הן "פעמוני אזהרה" שנועדו להעיר את בני זוגנו מתרדמתם.
אמנם אינני חסידה של הגישה הדוגלת בשלום בית בכל מחיר. טעות היא לחשוב שלהישאר ביחד תמיד זה ניצחון. רבים מהזוגות נשארים מתוך כניעה לפחדים ללא שום קשר לאהבה הדדית, משיכה וכבוד. רק מעטים נשארים בשם האהבה, אבל מקרים כאלו אכן קיימים.
בגידה היא חוויה קשה והרסנית במרבית המקרים, ובשום פנים אינה מומלצת, אבל לפעמים, היא יכולה, עם חשיפתה, להביא לתוצאות בלתי צפויות גם בכיוון ההפוך. ההתמודדות המטלטלת מאלצת אותנו לבחון מחדש את בחירותינו. התוצאה של בחינה מעמיקה זו עשויה להיות לאו דוקא פירוק, אלא לעיתים אישור ובחירה מחדש זה בזו, תוך רענון היחסים ושינויים. אם יש בסיס חזק והקשר יקר לשני הצדדים, ואם יש רצון אמיתי לשנות ולשפר, יש סיכוי להתחדשות האהבה.
>> בטור הקודם של יעל: "אני אומללה בזוגיות שלי, אבל לא מוכנה להתגרש"