אני בת 26, נשואה לאדם מדהים ואמא לתינוקת בת חצי שנה. האהבה ביני לבינו התחילה בוואוו מאוד גדול. היתה לנו אהבה ענקית. נכנסתי להריון והיינו מאושרים כל כך. פתאום, אחרי כמה חודשים התחיל ריחוק, והוא אמר שהוא לא אוהב אותי יותר. נפרדנו וחזרנו אחרי חודש והתחתנו.
אחרי החתונה הכל היה מושלם. אבל פתאום שוב זה התחיל, הוא פשוט אומר שהוא לא אוהב אותי יותר וגם אין לו הסבר למה. 'אפילו אני לא מצליח להבין למה', הוא טען.
הוא תמיד אומר שאני אישה טובה ומגיע לי הכי טוב. הוא אבא מקסים ובעל טוב. עכשיו הוא רוצה להתגרש, ואני ממש לא רוצה לפרק את הבית הזה. אני אוהבת אותו מאוד. חשוב לציין, שאני לא מתקרצצת לו ולא רבה איתו על שטויות, אני לא 'מחפשת' אותו בכלל.
לטענתו, אין מקום לשינוי כי הוא בטוח שלא יחזור לאהוב אותי.
אשמח לעזרה,
נטע"
אסימון אחד שיורד
ממכתבך מיד קופצת לי התמונה הבאה: הכל התחיל בריגוש גדול, ועל ההבדלים בין ריגוש לאהבה אפשר להתווכח. התחושה בתקופת ריגוש היא התרוממות רוח, אופטימיות, תיאבון לחיים, מיניות מתפרצת ואדמומיות בלחיים. נפלא. הדם רווי "סמים". כן, זוהי אהבה, אבל יש לה תוקף. ואז, כאשר מגיעים לאיזון, לשגרה, הו אז נבחנים היחסים.
אתם נכנסתם להריון עוד בשלב הריגוש, מה שהעצים לרגע את התחושות. פרי האהבה שבבטנך ובליל ההורמונים, ולבטח גם תחושות של קשר נצחי, הפכו לסערה ואושר. אבל אז, יחד עם אושר על ילד שבדרך, נוחתים על הקרקע ומתחילים לעכל את העתיד לבוא. ילד! זה אומר קשר זוגי צפוף ונצחי ואחריות כבדה לכל החיים. בעלך נבהל. נכנס לחרדות. נלחץ. ועם התחושות האלה האהבה מקבלת מקום משני. הוא בוודאי היה מסוגר, מוטרד וירוד. נפרדתם והוא לקח זמן לחשוב, להתרחק, לעשות קצת סדר בראש. לבסוף החליט ללכת על זה. יש לו אישה בהריון, המוסר הכריע. והתחתנתם.
אחרי החתונה עוד נהנתם מ"אדי" ההתרגשות והשמחה על הסטטוס החדש. אבל הקסם פג והכל נסוג חזרה לאחור. ופה את נכנסת לתמונה. לך קרה תהליך טבעי, אנושי ושכיח מאוד. בפעם הראשונה שנפרדתם איבדת את הביטחון במוצקות של היחסים והבנת שהכל על עומד חוט השערה. האדמה רעדה תחתייך ומכאן עשית את כל הטעויות האפשריות. איבדת את עצמך, את רצונותייך, ויתרת על מה שמגיע לך לקבל בתוך קשר, הורדת את הראש. הפכת למרצה, לבובת סמרטוטים. עברת ממצב של התרפסות לבולעת צפרדעים בשקט. סופגת אדישות וניכור מבלי לומר מילה, את שוקלת כל מילה והולכת על ביצים ומאוד נזהרת לא לעצבן שמא ילך, יעזוב את הבית. כל כולך נלחמת על הבית. הוא מתרגם את זה לאישה טובה. הוא מחפש צידוק לחוסר החשק שלו, הוא מחפש מה לא טוב בך. אבל אין. את מושלמת. פיה. את מוכנה לכל. את נאחזת באוויר.
היכולת לקבל ולתת מתחילה באהבה והערכה שלנו לעצמנו. אני מציעה לך להיעזר באיש מקצוע. לספר ולפרוק וללמוד את מקומך. להעלות את רמת המודעות שלך. ולחיות יותר קרוב לאמת.
אם את רוצה, באמת רוצה לעשות שינוי ולא רק לקרוא את תשובתי, להנהן בראשך ולעבור הלאה, את מצטרפת למסע מרתק אל עצמך. לא תמיד קל שם אבל תמיד מלמד, מחזק ומרתק.
הדבר הראשון זה לשחרר אותו. לא להתעלם ולספוג, אלא להבין שאת לא חיה ומתחננת לטיפת אהבה. אהבה באה מרצון לא מהכרח. אם הוא לא רוצה, אל תעיקי עליו. זה רק דוחה אותו יותר. תני לו ללכת.
רעיון הפרידה צריך לבוא ממך. זה הסיכוי היחידי לקשר. כשתהיי בשלה להוציא מפיך משפט של פרידה, זה אומר שהתחזקת ואת מוכנה לחיים בלעדיו. זה אומר שאת לא מוותרת לעצמך ונכנעת לפחדים, זה אומר שאת אוחזת בהגה של חייך. זה בעיקר אומר שאת יותר אוהבת את עצמך. מהמקום הזה יש סיכוי לזוגיות שלכם. כי את נמצאת שם במלוא הדרך ועוצמתך, מביעה את דעתך בקול, עומדת זקופה ולא מפחדת מהחיים. ברור שזו אישה להתאהב בה. את תהפכי מיד למושכת יותר, מעניינת יותר, אהובה יותר. יש גם בונוס: את גם תהיי אמא טובה יותר. תתחילי לנשום!
זה נשמע קל ומפתה אבל זהו תהליך שמתחיל באסימון אחד שיורד.