כמעט כל ילדה חולמת להיות כלה. זה כתוב בצופן הגנטי שלנו. אני למשל, הייתי בת 19 כשהתחתנתי בפעם הראשונה. זו הייתה החלטה נמהרת, ונישואים מהירים לא פחות. כעבור חצי שנה התגרשנו. היום אני מבינה שההחלטה להינשא לא נבעה מטיב היחסים, אלא מהרצון העז שלי להיות עצמאית, לבנות בית משלי, שלא יאמרו לי מה לעשות ואיך לחיות. זה בער בעצמותיי. רציתי לצאת מבית הוריי בדרך היחידה כמעט שהייתה פתוחה בפניי, וכזו שלגיטימית בעיני הוריי בשנים ההם. הנישואים היו כרטיס היציאה שלי מילדות לבגרות בדרך הכי מהירה וקצרה. חתונה ויחסים משיקולים כאלה – סופם בדרך כלל להתפרק וכך אכן קרה.
החלטנו להתחתן כמו שמחליטים לקנות נעליים
אני זוכרת שבבית הוריי הייתי תחת לחץ חוקי הבית הנוקשים. הייתי מאותן בנות שאביהן חיכה להן ער עד שישובו מבילוי. "חצות את בבית!", היה גוער. הייתי עוזבת מסיבה בעיצומה וחוזרת מהר, אחרת הייתי חוטפת מטר צוננים.
גם לפני היציאה לבילוי לא היה פשוט. "את לא יוצאת כך מהבית", הוא היה אומר, "את לבושה חשוף מדי. הבת שלי לא תצא כך!". ובאמת הייתי לובשת בגדים צנועים יותר שעוברים את הביקורת ההורית. את הבגדים שרציתי ללבוש זרקתי מבעוד מועד דרך החלון והחלפתי בחצר. כשחזרתי מהבילוי, החלפתי שוב ונכנסתי הביתה כמו נזירה, כמו שאבא רצה.
את המשפט "עד גיל 18 את תחת חסותי ואני מחליט עלייך", שמעתי מאות פעמים גם כשהייתי בת 19, אך דבר לא השתנה. החיים שלי בבית הוריי לא היו קלים. מריבות וויכוחים להשגת מרחב ועצמאות היו לחם חוקי. שלא תבינו לא נכון, גדלתי בבית טוב ונורמטיבי, אבל עם חוקים נוקשים שחלו רק עליי ולא על אחיי.
את רוני, בעלי הראשון, הכרתי בנקודת השיא של מרד הנעורים שלי והוא השתלב בדיוק במשבצת הנסיך המושיע. גם הוא צעיר, יפה, רומנטי ותמים כמוני. הייתי בטוחה שמצאתי את אהבת חיי. החלטנו להתחתן כמו שמחליטים לקנות זוג נעליים - באימפולסיביות ובהתלהבות. החתונה נערכה כמיטב המסורת באולם עם תזמורת, עם שמלת כלה לבנה וחליפת חתן, עם רבע עוף ובורקס, ועם צ'קים ומתנות חתונה. איזה ערב! הייתי מלכה.
אבל יותר חשוב - השגתי את עצמאותי. התנתקתי מחוקי בית הוריי והייתי אדון לעצמי, כמעט. הפכתי לאשת איש. מהר מאוד התפכחתי מאשליותיי. שנינו הבנו שלחיות ביחד זה פרוייקט למבוגרים ולא לנו. חיינו המשותפים הקצרים היו רוויים ריבים ובעקבותיהם שתיקות וניכור. אחרי חצי שנה סיימנו את הפרשה.
עם בעלי השני זה היה אחרת. הכרתי אותו כמה חודשים אחרי שהתגרשתי. הוא היה מבוגר ממני. אני בת 20 והוא בן 26 (ממש קשיש), רציני ומבוסס, גבר של ממש. הוא היה עוגן, השרה ביטחון וקיבל אותי כמו שאני. היינו חברים, גרנו ביחד. נפרדנו וחזרנו כמה פעמים כי הוא היווה עבורי אי של שקט ויציבות בחיי. זו לא הייתה אהבה בוערת, אבל הוא הביא איתו את מה שהייתי זקוקה לו אז. אחרי שלוש שנים של חברות, התחתנו ונכנסתי להריון. החלום להיות אמא גבר על הכל וילדתי את בתי המדהימה (היום בת 25) ושנה וחצי אחריה נולד בני היקר (היום כמעט בן 24).
הייתי נשואה 5 שנים. אלו היו חמש השנים של גידול שני ילדיי. התעסקתי רק בזה: חיתולים, מטרנה, אקמולי, הם אכלו מספיק? שתו?
זה היה כל עולמי. לא השקעתי בלבוש, בטיפוח, בדיאטה, לא חשבתי על זוגיות. פשוט היינו שם ביחד, שקועים בצרכי הילדים.
כשהתינוקות הפכו לילדים והיה קצת יותר מרחב וחופש התחלתי לרזות ולטפח את עצמי. בתקופה זו גם חזרתי לעבודה במשרה מלאה. כשהסתכלתי על הזוגיות שלנו הבנתי שאני לא מוכנה להסתפק בזה לכל חיי ושאני ממשיכה הלאה. הייתי נחושה, עצמאית וחזקה.
אולי לכם זה מתאים, אבל לי זה לא מסתדר
אני מרבה לשאול את עצמי האם ייתכן שאבי, שנחשב בילדותי כגורם שמפריע לי לחיות כמו שאני רוצה, עיצב את תפיסתי לגבי המשפחה עליה חלמתי. לא קיבלתי את מרותו ורציתי שאמא שלי תתגרש ממנו. אולי עמוק בפנים זו הסיבה שהחלטתי לגדל את ילדיי עם אבא במשרה חלקית.
חשוב לי לציין שכבר הרבה שנים אני ביחסים נפלאים עם הוריי. עם השנים הגעתי לתובנה הזאת שהורים הם בני אדם, לא מושלמים, בני תמותה שנותנים לילדים את הכל. את כל מה שהם חושבים שיעשה להם טוב ויחנך אותם. הכוונות תמיד טובות. הכעסים הוחלפו כבר מזמן בחמלה, כנות והמון אהבה. אני ואבי מתבדחים היום על התקופה ההיא, שאולי בלעדיה לא הייתי יעל של היום. אבא ואמא – תודה על מי שאתם.
הרצון הבסיסי של כולנו זה חום, ביטחון, אהבה ושלווה לאורך זמן. אני יכולה לומר בכנות שגם אני מאחלת לעצמי אהבה טובה וארוכת שנים, שאוכל להתמודד עם שגרה ושחיקה בזוגיות. אבל לפעמים, רצון לחוד ומסוגלות לחוד. העבר שלי מלמד על תנודתיות והחלפת בני זוג. אבל אולי בעתיד אתחבר ואשאר, כי זה יתאים לי.
תפיסת העולם והמבנה הרגשי שלנו מכתיבים את דרך החיים שלנו. אנשים מניעים את החיים שלהם ממקומות שונים. חלקם מונעים על ידי משפחתיות כערך עליון, לחלקם - יציבות ושגרה הם בעלי חשיבות מרכזית לשגשוגם. חלק מאתנו מצוי בנישואים שכבר מתו מזמן, אך ממשיך לאחוז בגופה הנרקבת מתוך פחדים לשחרר, וחלק מונע מרכבת הרים של התאהבות מטורפת, הפסקה ושוב תקופה של התאהבות.
אני רומנטיקנית חסרת תקנה. מתרגשת מנשיקה בשקיעה, עדיין צמאה לחוויות החיים. ראיתי, ניסיתי, למדתי על בשרי לא מעט, ואילולא כל זאת אולי לא הייתי מגיעה לכתוב את השורות הללו. אם תסתכלו מהעיניים שלי, תראו 80 שנה ש-48 מהם כבר שודרו בשידור חי, מאוד חי. מבחינתי השידור ימשיך להיות חי עד יומי האחרון. אני דוגלת ומטיפה להיות ערים, חדים, ותאבי חיים, לחיות, לעשות, לחוות, ללכת עם צו ליבכם, עם מה שמתאים וטוב לכם, ולטעום מכל פירות גן העדן הזה, כי אין אחר! בשבילי זה עבד ועובד עד היום. לא לכל אחד זה מתאים.
>> סיפור מהקליניקה של יעל: "הרצון להקים משפחה עיוור אותי"