אודי ואילנית הם זוג רגיל. לא סיפור חריג. בשנות השלושים המאוחרות, נשואים 10 שנים פלוס שלושה ילדים. לכאורה, הכל בסדר. שניהם עובדים ומפרנסים יפה מאוד את משפחתם וחיים חיים טובים. גרים בבית נחמד, נוסעים לחו"ל פעמיים בשנה, לשניהם יש רכבים מהעבודה, הילדים חמודים והכל נראה מושלם. הם מהזוגות שכולם נושאים אליהם עיניים ומחקים את התנהגותם, כזוג וכהורים.
אורי סיים תואר ראשון בתקשורת והוא סוכן מכירות בארגון גדול. הוא בחור נאה ואינטליגנטי. אילנית בעלת תואר שני בסוציולוגיה והיא יועצת ארגונית עצמאית שנותנת שירותיה לחברות רבות. היא תותחית. ומאוד מצליחה, כך אומר לי אודי בפגישה הראשונה.
מעמד או כסף?
בשיחה איתו אני מנסה לברר למה, איפה הצד שלו בכל זה. שהרי לא תיתכן תקלה בין שניים כשרק אחד "אשם". חיפשתי את האחריות של אודי על המצב שהגיע אליו. כששאלתי בדבר כסף הוא מיד העביר את הנושא והפך לתוקפני. זה בדיוק הסימן שהכלב קבור כאן! גם אם קשה לו הודות בכך.
אז המצב הוא כזה: אודי מרוויח 11,000 שקל נטו ואילו אילנית מגיעה ל-19,000 נטו. עוד לא נתקלתי בגבר שחי בשלום אמיתי עם עצמו בהיותו מרוויח פחות מאשתו. האיזון הטבעי מתערער. אפילו בעידן שלנו זה לא בא טוב. גם הנאורים והמתקדמים שבגברים לא ישנו את הסדר האבולוציוני ואת ההבדלים המובהקים בין גבר לאישה. גבר שמרוויח פחות מזוגתו במידה משמעותית נחשב לפחות מצליחן, והצלחתה הכלכלית של אשתו משולה לאימפוטנציה.
אודי נכנס לתפקיד הלוזר. הוא התחיל לדבר אל אשתו ממקום נמוך. הוא הסכים לכל מוצא פיה והתבטל למולה. הוא נתן לה את ההגה. פניו היו נפולות והוא איבד את שמחת החיים. אילנית היא בשבילו חצי גורו. הוא מעריץ אותה. היא לעומת זאת, בתגובה טבעית, איבדה סבלנות כלפיו. היא איבדה את הגבר שאיתו התחתנה. הוא הפך לטרחן ודביק במיוחד, ורק טבעי היה שתאבד בו עניין. במצב זה הוא הפך לפחות סקסי ולפחות אטרקטיבי, ומפה העניין הלך והדרדר.
כנות היא הפתרון
החוכמה בזוגיות היא לדבר על הדברים הבוערים והכואבים. להכיר בבעיה ולדון בה. המצב הזה יכול להיות זמני. מצבים משתנים. אודי כמו גברים אחרים במצבו חייב לחזק את עצמו ולהבשיל לשיחה כנה עם עצמו ועם אשתו. אם יש בסיס איתן והבנה, אילנית תבין ותעריך אותו ואת כנותו. עליה לתת לו תחושת בטחון לחשוף את חולשותיו. אם היא רוצה בהצלחת היחסים עליה להבין אותו ולתמוך בו. אינני אומרת שעליה לצמצם את הישגיה למענו. אדרבה, עליה לתת לו את הכוח להרים את עצמו ולהביא את עצמו מקום טוב יותר. שהרי לשם מה אנו יחד? גם כדי לתמוך, להתקדם, להתפתח ולצמוח ביחד. עיתות כאב הם המבחן והאתגר. כשהכל טוב – זה טוב ויפה. כשיש חריקות, זה הזמן לעצור ולרפא.
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו