עוד באותו ערב הם הגיעו. כעוסים, מבוצרים. טלי פתחה ואמרה בבכי: "אין לי כוח אליו יותר. הוא בלגניסט, משאיר אחריו משחת שיניים פתוחה, הוא לא מחליף נייר טואלט כשנגמר, הוא משאיר כלים בכיור, את כוס הקפה שלו לא מוריד מהשולחן, בקניות הוא תמיד קונה את מה שלא צריך. אוף.... נמאס לי. הוא לא יודע להקשיב. הוא מרוכז רק בעבודה ובתחביב שלו, מדבר בטלפון שעות ארוכות, מגיע מאוחר הביתה. אני פקעת עצבים. אני כל כך בסדר. והוא ממש לא".
במהלך הפגישה, אני מצליחה לגרום להם להתרכך ומכניסה קצת הומור לאווירה הקודרת. הם צוחקים. ואפילו נוגעים אחד בשניה לרגע. עם זאת, ברור שאם ממשיכים כך, הדרך לרבנות קצרה מאד. הכל עניין של שינוי זווית קטנה.
מאחורי הכלים מסתתר הדבר האמיתי
לארז וטלי (ולכל הזוגות במצבם, ויש הרבה כאלה), שימו לב: כל התלונות שלכם הן זוטות של החיים. בינינו, לא באמת מאד חשובה משחת השיניים וגם נייר הטואלט הוא לא עניין הר גורל. אבל מאחורי הדברים הקטנים של החיים מסתתר לו הדבר האמיתי. הנה כמה דברים שכדאי לשים אליו לב.
קחו אחריות. כל אחד צריך ליטול אחריות על החצי שלו במשוואה. אם כל אחד יהיה מרוכז רק במה שלא בסדר אצל בן הזוג וכל היום נבוא בטענות אחד אל השנייה, העגלה לא תזוז ובוודאי שלא תצא מהבוץ. זריקת האשמות לא תקדם את הזוגיות שלנו, היא רק תיקח אותנו אחורה. נישאר תקועים בביצה, כל צד יתבצר בעמדתו – שינוי לא יקרה כך והאווירה רק תלך ותחמיר. החיים יהפכו לבלתי נסבלים ולאט לאט נתרחק עד כדי פרידה. אך אם כל אחד יעשה חשבון נפש על מה הוא יכול לשפר ולהוסיף לקשר, כל צד יסתכל במראה שלו וינסה לתת יותר זוהי בטוח דרך נכונה יותר לזוגיות טובה יותר, לחברות טובה יותר ואפילו תעצים את האהבה בינכם.
טלי תלמד להכיל את החולשות שלך ולהבין שמושלם לא תהיה לעולם. ויהיו דברים שהיא תהיה הממונה עליהם, וארז ישים לב לעיניני הבית. תפסיקו באופן יזום ומודע את "הפנקסנות". מי עשה מה וכמה. כל אחד יבוא הביתה עם רצון להעניק יותר ממה שהיה עד היום , ועם פחות דרישות. החשוב מכל הוא להפסיק את מתן הביקורת הצולבת והמשתקת.
חפשו את המצוקה האמיתית. לרוב מאחורי תלונות וטענות נמצא בור גדול של חוסר תשומת לב, חוסר באהבה, התייחסות וחום. השיגרה שאבה אותכם לבור הזה. הימים חולפים והמרחק רק גדל. הזמן שוחק את הרומנטיקה והכיף שידענו פעם. עם זאת, העובדה שאתם פה, בטיפול זוגי, מעידה על רצון לצאת מהמצב, להתעורר. לא לתת לריק לגמור לכם את הקשר. במקרה שלכם ובעוד הרבה מאד מקרים, המפגשים בין בני הזוג הם שעתיים בערב. קצת טלוויזיה והוכים לישון. שעתיים, זה כל הסיפור. אפשר ורצוי לעשות אותם נעימים ורכים. בלי ביקורת, בלי עצבים, בלי ברוגז.
קבלו החלטה מושכלת ומודעת שמהיום אין שתיקות רועמות שנמשכות ימים. שתיקות וניתוק הם אלימות לכל דבר. זה נקרא פסיב-אגרסיב בז'רגון המקצועי. אלימות שקטה. לא מדברים. צד אחד הוא זה שגוזר את הגזרה ובן הזוג השני נותר ללא ברירה. זה נורא, זה קשה וממש לא חברי. למדו את עצמכם תקשורת חדשה. משהו כואב, מציק, מטריד? מדברים. בקול נעים, נקלט, כזה שניתן לספיגה, רגוע. כזה שפותח את הלב. לא צעקות רמות של בוס ועובד.
רק כך תוכלו לתכנן את עתיד הקשר. תתקרבו שוב. תעבירו ערב אחד חיובי שיביא לעוד ועוד כאלה, ואז גם הסופ"ש ייראה פתאום אחרת. ואם תטבלו את כל זה בקצת יותר מגע וסקס - קיבלתם חיים טובים, מלאים ובריאים. תנו אחד לשני להיות מה שהוא ולא מה שאתם רוצים שהוא יהיה. שחררו קצת את הטירוף לשליטה.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il