שירה הגיעה אלי לפני 5 שנים. היא היתה בת 30 רווקה, נאה ואינטליגנטית. גרה במרכז תל אביב, התפרנסה לא רע, הכל היה בסדר. אבל עם גברים לא הלך לה. מערכת היחסים הארוכה ביותר שלה נמשכה 3 חודשים, והיא לא הייתה שונה משאר מערכות היחסים שהיו לה בחייה. הריטואל היה קבוע: היא היתה רודפת, מסמסת ומצלצלת, וכולה של הגבר שהכירה ממש לא מזמן. בונה עליו ארמונות באוויר. אבל בסופו של דבר, לו היו תכניות אחרות. הוא היה נעלם, והיא הייתה נשארת עם לב שבור, כעס, מרמור והרבה לחץ עם המחשבה "מה יהיה?!".
היא יצאה לאינספור דייטים, ותמיד היתה במצב המתנה לטלפון מהגבר. לפעמים הצלצול לא בא, אז היא היתה מצלצלת לשאול למה לא צלצל. היא היתה כל כך לחוצה להכיר חתן עד שעשתה את כל הטעויות האפשריות שמבריחות גבר. כל אחד התאים לה ובלבד שיהיה ממין זכר. לא חשוב לה מה הוא עושה, איך נראה, איפה גר, העיקר זכר פנוי. היא נרשמה לכל אתרי ההיכרויות שקיימים בעולם. יצאה עם עשרות גברים, עם חלקם הגדול גם שכבה וכלום לא קרה. היא היתה בדאון, כך הכרתי אותה. היא היתה נעולה על התשובה הבנאלית והרדודה "לא מצאתי את האחד", והאמינה שזו הבעיה. פשוט לא מצאתי אותו.
היא לא חשבה שכל מה שקורה לה קשור אליה ולרמת הטירוף שלה למצוא בן זוג. מהשיחות איתה הבנתי שאין לה שום מושג מדוע זה לא צולח. היא שכנעה את עצמה שהיא בררנית, שהיא מאוד מאיימת על גברים בגלל הקריירה שלה, שאמנם הוא לא צלצל אבל זה בגלל שהיא לא רצתה אותו, שהוא לא מצלצל כי הוא בתקופה עסוקה ולא פנוי לקשר. תמיד היה תירוץ יפה שסוגר את הפינה.
אנונימית בין מיליוני אנשים
ואז הגיע רעיון ששינה את חייה. לפעמים משנה מקום משנה מזל. אולי לא בדיוק את המזל, אבל משנה את ה"סטייט אוף מיינד". בהחלטה מהירה ועם תחושה שאין לה מה להפסיד, היא ארזה חפציה וטסה " לתפוח הגדול". לבד בעיר זרה. היא שכרה דירה קטנה בלב ליבה של מנהטן ומיד מצאה עבודה בתיווך. להתפרנס היא יודעת, לשרוד בעיר הגדולה לבד היא יודעת, ואפילו שלחה כסף למשפחה בארץ. היא עשתה חיים ונסעה ופגשה ויצאה וטעמה כל טעם אפשרי, אפילו התאהבה וליבה נשבר. שם לבד. בלי כתף חמה לבכות עליה. היא שרדה את כל זה.
זוגיות היא לא מצאה שם, אבל השנים האלה היו בית ספר לחיים בשבילה. היא למדה הרבה על עצמה, על החלק הטוב והמוכשר שלה. היא קיבלה אישורים וחיזוקים חיוביים על המון סעיפי חיים. היו לה שם הרבה חברים וחברות, כסף עשתה למחייתה ואפילו יותר מכך, והיא התעצמה ונרגעה. ירד ממנה הלחץ. לא היו שם הורים מלחיצים, לא דודים שמברכים "בקרוב אצלך" עם חצי חיוך וקצת רחמים, לא היו חברים שמחכים לרקוד בחתונה שלה, לא היה לחץ. היא היתה אנונימית בין מיליוני אנשים, וכמו שהחליטה לצאת את הארץ ברגע, כך אחרי 3 שנים החליטה שמספיק לה והיא חוזרת.
היא נחתה בארץ שמחה יותר, רגועה יותר, חטובה יותר, קורנת יותר והכי חשוב: האמינה בעצמה. שהיא שווה. שהיא טובה, שהעולם בכף ידה. משדה התעופה אחיה הצעיר אסף אותה והביא אותה היישר לבר הכי איני של תל אביב. בר שורץ "זאבים" רעבים. היא נכנסה לבר כמו מלכה. כולה חיוכים ועונג. כולה התרגשות של חזרה הביתה. כלום לא הטריד אותה. היא עפה על עצמה. קרה שם משהו שלא קרה לה אף פעם. כולם הסתכלו עליה, היא היתה מוקד משיכה לעיניים גבריות. אחד היה אמיץ מספיק ושלח לה משקה עם מחמאה. הוא היה ג'נטלמן והבחין בהילת האושר שסביבה. זה מדבק, יש לזה קסם והוא נשבה, ומשם הכל התחיל.
אז איך זה קרה? מה בדיוק השתנה? שירה שחזרה לישראל היתה רגועה יותר, היא למדה לראות את חצי הכוס המלאה, היתה אופטימית ועליזה, אהבה את עצמה יותר ופינתה מקום אמיתי לעוד משהו בחייה. היא השלימה עם עצמה וזה פינה לה מקום להתרכז באדם שיושב מולה בדייט ולא בפונקציה שאותה הוא אמור למלא. היא נתנה מעצמה בלי להתקמצן: חום, אהבה, אמהות, רגש והמון תשומת לב. כל החומרים שמהם עשוי קשר טוב.
לפעמים צריך לקחת פסק זמן, לנוח מהמחשבות, כמו "ריסטרט" למחשב. לאפס ולשוב. לתת לאבק לשקוע ופשוט לראות יותר שקוף.
חתימה טובה וצום קל.
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו