קוראים לי אושרית אלבז כרמלי. נולדתי במושב למשפחה שבה האלימות היתה דבר שבשגרה. הוריי היו אלימים זה כלפי זו, ואמי הפנתה את זעמה גם כלפינו, הילדים. הילדות היתה רצופה בסימני אלימות, לילות של צעקות ומכות, ושכנים שנכנסו להפריד. האכזריות של אמי הגיעה לשיאים בלתי נתפסים - פעם אחת היא אפילו העמידה אותי על הגז ושרפה את הגב שלי. ההתעללות הייתה פיזית ונפשית כאחד, ונשללה ממני כל תחושת אוטונומיה ושליטה על גופי.
בגיל ההתבגרות התחלתי למרוד. ברחתי מהבית, עמדתי מול אמי וסירבתי לקבל את האלימות. אך אז, בגיל 15, איבדתי את אחותי למחלת הסרטן. נכנסתי לתקופת קיפאון, עזבתי את התיכון, וברחתי מעצמי ומהרגשות שלי. פיתחתי הפרעות אכילה כמנגנון התמודדות עם הטראומה, ניסיון נואש למסך את הכאב האמיתי שחשתי.
אחרי השירות הצבאי, החלטתי לשנות את חיי. בתוך שנתיים השלמתי בגרויות בהצטיינות והתקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. חשבתי שסוף סוף אצא ממעגל האלימות, אך המציאות הכתה בי שוב. בשנה הראשונה ללימודים הכרתי בחור. אף שהאינטואיציה שלי צעקה להתרחק, החיזור האינטנסיבי שלו גרם לי להרגיש אהובה לראשונה בחיי. נישאנו במהירות, ומיד נכנסתי להיריון.
לאט לאט הבנתי שאני משחזרת את הסיוטים מהילדות בחיי הנישואין שלי - בעלי היה גבר אלים. מה שהתחיל בסימנים מדאיגים כמו קנאה חולנית והשתלטות על חיי, הסלים במהירות לאלימות פיזית קשה. הוא שבר עליי מכסה אסלה, היכה אותי במקל מטאטא, בעט בי והכה בי באגרופים, ניסה לדקור אותי עם מספריים ואיים לרצוח אותי. הוא אפילו תיאר בפרטי פרטים איך יחתוך אותי לחתיכות ושאף אחד לא ימצא אותי לעולם.
ההיריון והידיעה שאני עומדת להיות אמא גרמו לי להתעורר. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהילד שלי ייוולד לתוך אותה מציאות אלימה שממנה ברחתי. בחודש התשיעי להריוני, ברגע של אומץ, חייגתי 100 והזמנתי משטרה. הגשתי תלונה - זה היה הצעד הראשון במסע שלי לשבירת מעגל האלימות. מתלונתי במשטרה עלו שישה סעיפים בכתב אישום, כאשר הוא הורשע בכולם וריצה שנתיים במעצר בית ועוד 7 חודשים מאסר בפועל, ובתלונה נוספת על איומים הוא קיבל עוד 10 חודשי עבודות שירות. אני מפצירה בכל אישה שלא תפחד להתלונן ולהציל את החיים שלה - כי אף אחת לא צריכה לחיות חיי אלימות.
סיימתי את התואר בעבודה סוציאלית כשכבר הייתי אמא. חזרתי לבית אבי, הקפתי את עצמי במטפלים והייתי נחושה לשנות את חיי. כשבני הבכור היה בן 5, הכרתי את בעלי הנוכחי, וכיום אנחנו בנישואין בריאים וטובים, עם שלושה ילדים. הקדשתי את חיי למשפחה, רציתי להיות האמא שחלמתי שתהיה לי.
לקראת גיל 40 הבנתי שאני רוצה להגשים חלומות נוספים. כתיבה תמיד הייתה עוגן בחיי, ותמיד חלמתי לכתוב ספר. התחלתי לכתוב את סיפור חיי, מתוך תחושה שיש לי הרבה תובנות ומתנות לתת לעולם. במקביל, התקבלתי לתיאטרון "פלטפורמא" - במה לנשים שחוו אלימות ורוצות להפוך אותה לאמנות. יחד עם נשים מדהימות אחרות, אנחנו מעלות הצגות המבוססות על סיפורי החיים שלנו. אנחנו גם מעבירות סדנאות לשוטרים, מפקדים בצבא ובמשרד הבריאות, ומלמדות כיצד לטפל בקורבנות אלימות, ובחודש יולי האחרון השקתי את ספרי, "הילדה שחיפשה אהבה", שמגולל את סיפור חיי.
לפני כשנה וחצי הבנתי שכל חיי התעמקתי בפן הנפשי והרגשי, אך עדיין יש נתק ביני לבין גופי. הפרעות האכילה שליוו אותי לאורך השנים והרצון העז להתחבר מחדש אל הגוף הביאו אותי לחדר הכושר השכונתי. שם גיליתי את האהבה לסוג האימון בשם בודי-פאמפ (BodyPump) של Les Mills - שיעור שעובד על כל קבוצות השרירים. למשך שעה שלמה הרגשתי שאני מוצאת את החיבור הזה בין הגוף לנפש.
התאהבתי בשיטה ששינתה את חיי לטובה והחלטתי ללמוד אותה, וכך יצאתי לווינגייט והפכתי למדריכת כושר, אך כשהגעתי לקורס ההסמכה של בודי-פאמפ, נכשלתי. כאישה בת 45 שלא התאמנה כל חייה, הטכניקה שלי לקתה בחסר. היה שלב שכבר ויתרתי, אבל המאמן שלי הזכיר לי כמה אני רוצה את זה. עבדתי קשה על שיפור הטכניקה, ואף שילמתי לו באופן פרטי, ולבסוף הצלחתי לקבל את ההסמכה ואת התעודה לעסוק בהכשרת בודי-פאמפ.
לא מזמן העברתי את השיעור הראשון שלי כמדריכה מוסמכת. אני מקווה להעביר הלאה את האהבה הגדולה שיש לי לספורט הזה ולהיות חלק מעוד שינויים בחיים של אנשים נוספים. כל שריר שגדל מזכיר לי כמה אני בונה את עצמי ואת חיי אחרת מהמקום אליו נולדתי, ושהעבר שלי לא מכתיב את ההווה שלי.
המסע שלי מילדה מוכה לאישה חזקה, אם, עובדת סוציאלית, סופרת, שחקנית ומדריכת כושר, הוא עדות לכך שאפשר לשבור את מעגל האלימות. אני מאמינה שכל אחד יכול לשנות את חייו, ללא קשר לנקודת הפתיחה שלו. זוהי המתנה שאני רוצה להעניק לעולם - תקווה ואמונה בכוח השינוי.