"יכולתי גם להישאר במיטה ולא לצאת ממנה"

כשריעות לב-דיין מתחילה לדבר, מתגנבת פתאום איזו תחושה שהלוואי שהיא לא תפסיק. המילים פשוט נשטפות ממנה החוצה, חוברות לפסקאות ויוצרות תחושה חמימה בגוף, כאילו הן מחבקות את מי שמקשיב להן. היטיבה לתאר את זה אמא שכולה אחת שאיבדה את בנה אחרי ה-7.10, והשתתפה באחת ההרצאות שלב-דיין מעבירה עם בעלה, איתי. בסוף הערב היא ניגשה אליה ואמרה לה שהמילים שלה הם כמו שמיכה.

לפני 12 שנה, כשהייתה בת 34 וכבר אמא לארבעה, אובחנה לב-דיין עם סרטן שד. היא עברה אז טיפולים והביסה את המחלה. כשהייתה בת 40 בנה הצעיר רווה, אז בן שש וחצי, אובחן עם סרטן נדיר בעצמות בשם אוסטאוסרקומה. הוא נפטר כשהיה בן עשר. "כשהיה ברור שהסיכוי היחיד הוא טיפולים בחו"ל, התגייסנו למטרה. היו אלה ימי הקורונה, ובעזרת שלושה יזמים שמסייעים במקרים כאלה, גייסנו תוך 37 שעות בלבד את הסכום המלא כדי לטוס לארה"ב כמשפחה", ", היא אומרת בשיחה עם  mako.

"נחתנו בקליבלנד, משפחה של שש נפשות, כולל כלב. אף אחד לא הבין את זה. אנשים היו מגיעים לתקופה מוגבלת. אבל אנחנו ממש עברנו לגור שם, ובסופו של דבר בילינו ביחד עם רווה שנה וחודשיים בקליבלנד. לפני הנסיעה חיפשנו את המקום הכי נכון עבורנו, ושם מצאנו את השליח הנכון. עד היום הרופא של רווה בארה"ב אומר שהוא נושא אותנו ואת רווה בליבו".

כבר אז, בעודם בעיצומה של הסערה, הם מצאו כוחות כדי לסייע למשפחות במצב דומה. "היו מתקשרות אלינו משפחות כדי לקבל כוחות, וזה קורה עד היום, יש עכשיו שתי משפחות בקליבלנד. עוד לפני שאנחנו מדברים איתם על הטיפולים, המטרה היא קודם כל להחזיר להם את התקווה", היא אומרת. "אני לא הבנתי עד כמה זה נצרך - עד כמה אנשים זקוקים לזה. ככה חינכנו את הילדים שלנו, זה מה שהראינו להם".

לפני כן היא בכלל היתה מורה לערבית בבית ספר על יסודי במודיעין: "הייתי אשת חינוך. הייתי בטוחה שזה הייעוד שלי בחיים. אבל רווה הזיז אותי משבצת". עכשיו הייעוד שלה היא היכולת להעניק לאחרים את ההבנה שאפשר להמשיך לחיות ולצמוח אחרי משבר פתאומי וקשה. עם איתי, מוזיקאי במקצועו, לב-דיין מעבירה הרצאות וסדנאות תחת הכותרת: "לְנַצֵּחַ במסע שלא בחרנו", בהם מספרים השניים את הסיפור המשפחתי הכואב שלהם, בליווי שירים שאיתי מנגן. לאחרונה הם גם מקליטים פודקאסט בעל אותו שם, שעוסק בנושאים אלה ונכנס לעומק בשאלות כמו כעס, אמונה, תקווה וחסדים קטנים.  

"את המסע שלי אני לא תמיד בוחרת, אבל בסופו של דבר, אני בוחרת קודם כל להתמודד. כל אחד סוחב איתו שק, בין אם זה אובדן, פיטורים, גירושים", אומרת לב-דיין, "ככל שאנחנו מופיעים יותר ומקבלים פידבקים, אנחנו עוזרים לאנשים להבין שיש להם כוחות ומרחיבים להם את ארגז הכלים שלהם. מישהו סיפרה שהיא ראתה לנגד עיניה את טיפולי הפוריות שלה. לכל אחד יש התמודדות, ולפחות כוח אחד שיעזור לו לעבור את זה".

בהרצאות הם מדברים על אופטימיות, על איך אפשר להיות חזקים, להמשיך הלאה, איך להצליח לקום כל בוקר ולבחור לחיות. "זה לא אומר שאני לא נופלת. אני נופלת, ואני נכנסת למיטה, לכל מי שחושב שכל היום שלי זה הפי הפי, ממש לא", אומרת לב-דיין. "היתה לי ברירה – להישאר במיטה ולא לצאת ממנה. אני נופלת, אני כועסת, אני מתוסכלת, ולפעמים אני מתחבאת בפינה שלי, וגם שם אני נושמת, אני כואבת ואני בוכה. זה לא שזה לא נוגע בי ואני וונדר וומן. נפלתי. אבל גם קמתי והתקוממתי והמשכתי. יש משפט של ויקטור הוגו 'ציפור אשר נשענת על ענף אינה נסמכת על הענף שלא יישבר, אלא נסמכת על הכנפיים שלה'. קראתי את זה לפני שנתיים, כשהייתי בתקופה של הבירורים לפני הניתוח שלי. תקופה מאוד מערערת, ואמרתי 'וואלה, היקום שלח לי את המשפט הזה'".

מאיפה נשאבים הכוחות האדירים האלה?
"אני יודעת להגיד לעצמי 'תסמכי על הכנפיים שלך, על הסביבה, על הבעל המדהים, הילדים, המשפחה. יש לי הרבה כוחות. יש מילה שהפכה קצת משומשת, חוסן. שמעתי פעם שד"ר מיכה גודמן דיבר על החוסן שלנו כחברה אחרי ה-7.10, ואמר שחוסן זה לא שאני לא חווה דברים קשים, אלא זו היכולת לקום ולהתמודד עם הדברים. מתוך המקומות הקשים האלה, של הסרטן שלי והמחלה של רווה, שלקחה אותנו לקצה, למקום הכי קשה והכי נמוך. דווקא מתוך הקושי אנחנו מגלים את הכוחות שלנו".

האמפתיה שלה בלתי מתפשרת. היא מרגישה את הכאב של האחר, אפילו אם היא לא תמיד יודעת מה לומר. "אנחנו במקומות כל כך קשים וכואבים. בטח אחרי ה-7.10. אני מדברת איתך וחושבת על המשפחות של החטופים. אנחנו כל כך כואבים. אנשים שאיבדו כותבים לי ולאיתי בפרטי, או כאלה שהם במקום הכי קשה, של ילד על סף מוות. כתבה לי איזו אמא שאיזה כיף שעשיתי כתוביות על הסרטונים, כי כשהיא יושבת בלילה ליד מיטת בית החולים של הילד שלה, ומחכה שהתרופות ישפיעו על הכאב שלו, היא יכולה לצפות בזה בשקט מבלי שזה יפריע לו. אני יכולה לראות את זה".

"זו שליחות ממש", היא מוסיפה, "לא דמיינתי שאני אהיה במקום הזה. רווה היה המורה שלי. הוא לימד אותי המון דברים, בין היתר גם להתמודד עם ללוות אותו. כשהיינו בקליבלנד, האמריקאים למדו את המילה שנ"צ. היו באים לבקר אותנו אחרי 16:00, רווה היה כאוב, והייתי שואלת אותו אם הוא רוצה שאגיד להם לא לבוא. אבל הוא רצה. והם היו מגיעים הוא היה מאיר אותם בברכה ומדבר איתם. הסתכלתי עליו, איזו גדולה, איזה מורה אני קיבלתי".

רווה נפרד ממשפחתו ביום ראשון בבוקר, בארה"ב. "היינו איתי ואני והילדים, ואחותי היתה איתנו. והסתכלתי על איתי והוא עליי, ואמרנו שלרווה אנחנו לא יכולים לעזור יותר, אבל יש לנו שלושה ילדים בריאים שאנחנו צריכים להיות עבורם".

הם שבו לארץ, ניסו להתרומם מהאובדן, ושלושה ימים אחרי האזכרה של השנה של רווה, לב-דיין קיבלה מהלומה נוספת. הסרטן שלה חזר, באותו מקום, עשור אחרי שניצחה אותו. כבר למודת ניסיון, היא התעשתה מהר מאוד. "אחרי שיצאתי מהשוק, ותהיתי איך לעזאזל הדבר הזה קורה לי, אפילו לא הספקתי לנשום - החלטתי די מהר שזה משבר ואני מנהלת אירוע. אמרתי 'אוקיי, מה אני עושה עכשיו?'".

מאיפה לוקחים שוב כוחות?
"אחרי שיש לך ילד שמתמודד עם כימו, שזה הדבר הכי קשה שעברתי בחיי, ואחר כך להיפרד ממנו, את מגלה שאספת כלים. לא כי התכוונתי - זה היה בלא מודע. אני גאה בזה שהפכתי למנהלת של האירוע. אנחנו אומרים את זה גם להורים. אני לא אומרת שזה קל, אבל אני זו שקובעת. הוצאתי את כל הנתונים לגבי רופאים, ישבתי עם איתי, והבנו ביחד מה הכי נכון לי וגם למשפחה, וזכיתי ברופא שהוא השליח הנכון שלי. אני נוסעת אליו מירושלים לתל השומר. בחרתי להסתכל על הדברים ולנהל את האירוע. אני בשליטה, אבל זוכרת שאני גרגר חול על שפת הים".

"אני מאמינה בלעשות טוב לעולם"

לפני כשנה וחצי, כשהיא מתמודדת עם הסרטן שלה שחזר, העלתה לב-דיין פוסט כואב ומרגש בקבוצת הפייסבוק מאמאצחיק, שבו היא משתפת בסיפור המשפחתי והאישי, ומבקשת מהסביבה לא לשפוט את דרך ההתמודדות שלה עם המה שהמציאות הניחה לפתחה. "אני כותבת כדי שתחשבו לפני שאתן מדברות, ואם אתן לא חושבות – סתמו. כי אולי לא רואים עליי, אבל אני בוכה מבפנים. אני מתה. אבל אני מחייכת כי זו הדרך של להתקדם", כתבה.

לפני כמה ימים, הפוסט צף מחדש, וזכה שוב למבול של תגובות. "העניין הזה של 'לא רואים עלייך' ישב לי הרבה זמן בבטן. מה שמדהים, זה שכתבתי את זה לפני ה-7.10, ועכשיו הפוסט הזה מקבל חיזוק. אולי אנשים חיפשו עוד משהו, ותפסו את זה בשתי ידיים, זה נגע בהם מהמקום של התקווה, שאפשר לקום דווקא מהמצב הכי קשה. לראות כמה אנשים מתמודדים, ומה אנשים עוברים וכמה אבל וכמה אובדן. היו שם המון סיפורים, מצחיקים ומרגשים וכאלה שהפכו לי את הבטן, אבל סיפור אחד במיוחד נתקע לי בראש. אחות שכולה סיפרה לי שאחרי שאחיה נהרג, אמא שלה היתה יוצאת כל בוקר והולכת לאחיה וחוזרת בערב. והיא שמעה את אחת השכנות אומרת 'ווי זאת כל היום מחוץ לבית'. כתבתי על זה שאחרי כל מה שעברתי, אני קמה, מתלבשת, מתאפרת, מחייכת ועושה טוב לעולם, כי אני באמת מאמינה בלעשות טוב לעולם ולהגביר את הטוב בעולם".

ומה עושים כשעולה הכאב? "איתי אמר 'זה כמו תהום, אני לא מצליח למלא את התהום של הכאב הזה'. אנחנו נמשכים לחוסר, שכל הזמן נמצא שם. ואז חבר אמר לו 'תסתכל שמסביב לתהום צומחים פרחים. וזה מה שאנחנו עושים, אנחנו מצמיחים ם פרחים כל הזמן. אני אף פעם לא אוכל לכסות את התהום עד שאני אפגוש אותו. אבל יש לפניי שלושה ילדים ומשימה שרווה השאיר לי, להגביר את הטוב, כי זה מה שהוא היה".

כל אזכרה לרווה, כל יומולדת שלו, משפחת לב עסוקה בלעשות טוב. פעם זה לוח חלומות במחלקת ילדים בבית החולים, פעם זה פרויקט מכתבים או גן רווה שהקימו בבית ספר במודיעין. "עם כל הכאב, היתה לנו את הזכות להיות ההורים של רווה כמעט עשר שנים וללוות את רווה מתוך אהבה שלמה במסע שלו פה. אנחנו אומרים תעבירו את זה הלאה. קחו את הכלים ותעבירו הלאה. החושך פה, אני לא יכולה למחוק לאנשים את הקושי, אני לא איזה גורו. אני יושבת ומקשיבה, ולפעמים זה מספיק. רווה היה אומר את המשפט 'תירגע ותשתלב'. והיינו אומרים 'מה זה השטויות האלה תירגע ותשתלב?'. אבל איתי ואני דיברנו על זה והוא אמר 'ריעות תירגעי, יש כל כך הרבה דברים שמורידים למטה, שנייה תנשמי, תחזרי לסנטר שלך ותחזרי לזרימה הזו'. בעצם לסמוך על זה שגם כשהדברים נראים נורא נורא קשים, אני נרגעת ומוצאת את עצמי בזרם הנכון והמדויק שיביא אותי למקום הנכון".