התצפיתנית דניאלה גלבוע בת ה-20 שבה הביתה לאחר 477 ימים בשבי חמאס כשהמילים הראשונות שלה להוריה היו התנצלות על הדאגה שגרמה להם. בריאיון לסוכנות הידיעות רויטרס, חושף אביה רן גלבוע את פרטי תקופת השבי הארוכה של בתו, ומתאר כיצד הצליחה לשמור על כוחותיה הנפשיים באמצעות שירה וכתיבה.
"הם העבירו אותן להרבה מקומות, גם מעל הקרקע וגם מתחת לאדמה", מספר גלבוע. "מעבר לזה אני לא יכול להרחיב". הוא מציין כי בתו "חזרה קצת חיוורת" בשל חוסר בחשיפה לשמש, אך "מנטלית ופיזית היא מרגישה טוב". לדבריו, הן קיבלו אוכל, אם כי "היו להן זמנים קשים יותר וזמנים טובים יותר".
המפגש הראשון אחרי 477 ימים היה מרגש מאוד: "פשוט רצתי אליה, חיבקתי אותה, היא קפצה עליי והדמעות", הוא משחזר. "בקושי בכיתי שנה וחצי. תמיד הייתי אומר לכולם שהדמעות שלי פשוט התייבשו".
המילים הראשונות של דניאלה היו מפתיעות: "היא הצטערה", מספר האב. "היא מצטערת שעשתה לנו את זה, שהיא נתנה לנו לחכות כל כך הרבה זמן. אמרנו לה 'על מה את מדברת?' זה מטורף שהיא שם בשבי והדבר הכי חשוב לה ברגע שאנחנו נפגשים זה להתנצל שהיינו צריכים לדאוג לה".
האב מספר גם על טקס השחרור שערך חמאס לתצפיתניות, והסביר למה לא התנהל כמתוכנן. "הן היו אמורות לדבר שם, לשאת נאום בערבית", מספר האב. "אבל ברגע שחמאס ראה שהן יוצאות כל כך חזקות, מרימות ידיים ודניאלה מסמנת 'וי', הם הבינו עם מי יש להם עסק והחליטו לשנות את התוכניות שלהם".
האב סיפר בריאיון כי דניאלה הצליחה לשמור על כוחותיה הנפשיים במהלך תקופת השבי הארוכה באמצעות שירה וכתיבה. לדבריו, נוכחותה של חברתה התצפיתנית קרינה ארייב לצידה העניקה לה כוח נוסף להתמודד. בנוסף, הוא סיפר שהן למדו את השפה הערבית, וכעת הן דוברות אותה באופן שוטף.
בריאיון חשף האב כי המשפחה טרם דנה עם דניאלה על אירועי 7 באוקטובר. הוא הדגיש כי למרות השמחה על שחרור בתו, המאבק טרם הסתיים: "נמשיך להילחם על כל החטופים שעדיין נמצאים שם. לא נשקוט עד שישוחרר החטוף האחרון. כמדינה לא נוכל להירפא עד שכולם יחזרו".