במהלך השנה האחרונה, כאשר הפכתי לפתע גם לאשת מילואימניק פעיל, שמתי לב לקושי שנוכח אצלי ואצל "אחיותיי לנשק" - הקושי לבקש עזרה. גם כאשר כבר הוצעה לנו עזרה, חלקנו הדפנו אותה מכל מיני סיבות. אז למה אנחנו עושות את זה?
הקושי העיקרי בעיניי מושתת על האמונות והקולות שיש בראשנו לגבי מערכת היחסים שלנו עם המושג "עזרה" ומה שהמילה הזאת מציפה בנו את האופן שבו נתפס בעיני הסביבה אם נקבל עזרה. אנחנו לא רוצות להראות חולשה כלפי חוץ, מתוך אמונה שאומרת ש"מי שנעזר ולא מסתדר בעצמו הוא חלש". והדבר שהכי נרצה להימנע ממנו הוא להיראות חלשים, מסכנות ולשדר "קורבנות". בנוסף, חלקנו נמנעות ממצב של תלות באחרים משום שאנחנו רוצות ואולי כבר רגילות לסמוך רק על עצמנו.
כמו כן, ישנו קושי לדייק את בקשותינו ולהתאים אותן למי שמציע את העזרה, מה שמהווה חסם נוסף, במיוחד כאשר העזרה שמוצעת אינה מתאימה לנו. במקרה כזה, אנחנו עלולות להרגיש חוסר נעימות כלפי מי שהציע את העזרה שעלול להיפגע אם יחשוב שאנחנו לא מעריכות את המאמץ שלו.
חלקנו, מכורח החיים והמציאות, יצרנו לעצמנו הרגלים לפיהם אנחנו עושות הכל בעצמנו, ובכך אנו משדרות לסביבה שאנחנו מסתדרות, מה שגם הרבה פעמים, מהצד השני, גורם לסביבתנו להפסיק להציע לנו עזרה.
לכל מטבע יש שני צדדים וחשוב שניתן מקום גם לצד שנמנע מלהציע עזרה. יש אנשים שמאוד היו רוצים להציע עזרה, אבל אינם יודעים איך ומה. לפעמים הם חשים בושה להציע, שמא הצד השני ירגיש אי נוחות ומבוכה מעצם ההצעה. אולי גם משום שהם עצמם עשויים להחזיק באותן אמונות. לעתים הם מניחים הנחות שאינן בהכרח נכונות - "בטח ההורים שלה עוזרים", "יש לה מלא חברות, היא מוקפת בעזרה", "אם היא תצטרך משהו היא תבקש, היא יודעת לדבר" - ובכך נמנעים מלהציע. בנוסף, לא תמיד יש אפשרות להציע, משום שלכל אדם יש את חייו ואת ההתמודדות שלו, ואנשים חוששים להציע משהו שלא יוכלו לעמוד בו, ולהפר הבטחות או לגרום לתסכול.
אחד הדברים שיכולים לפעמים להפתיע הוא שדווקא העזרה הכי גדולה יכולה להגיע מאנשים שאנחנו לא מכירות או לא הכי קרובים אלינו. במהלך המלחמה, לא מעט נשים שנשארו להחזיק את העורף, מצאו עצמן מקבלות עזרה ממתנדבת, אבל לא מאמא שלהן. לעתים לא נבין מדוע החברה שלנו תעזור לאישה אנונימית ולא לנו. התסכול נובע מכך שיש לנו ציפייה שדווקא הקרובים אלינו יראו אותנו, אבל מכל מיני סיבות, העזרה לא מופנית אלינו אלא החוצה, למעגלים רחוקים, כאשר העזרה זועקת "מתחת לאף" של אותם קרובים. אנחנו עלולות להרגיש בלבול ותסכול. מנגד, לעתים גם לנו הרבה יותר קל לקבל עזרה דווקא מאנשים שאנחנו לא מכירים.
מדוע זה קורה? ההנחה שלי היא שמדובר ברמת המעורבות הרגשית שיש לנו עם האנשים. כאשר מקבלים עזרה מבני משפחה, אנו עלולות להרגיש ביקורת או שיפוטיות לאור ההיכרות המוקדמת איתם. הם רואים אותנו בתקופת שגרה ופתאום אנחנו במצב קיצון וזה עלול להיות קשה להם להכיל, לעומת אדם שלא יודע כיצד תפקדנו קודם, ולכן הוא מגיע כ"דף נקי" ופשוט עוזר עם מה שיש, מבלי להשוות את עצמנו של "עכשיו" לעצמנו של "אז". מעניקי העזרה ממעגלים קרובים יכולים להרגיש שהם חייבים לעזור, כי זה לכאורה התפקיד שלהם להירתם במצבים כאלה, משום שהם ההורים, האחאים או החברים. כשמגיעות מתנדבות ללא קשר או קירבה קודמים, הן מגיעות לעזור כי הן בחרו בכך, כי היה להן צורך למלא במהות העשייה והנתינה ולא כי ציפו מהן לכך או שהן מרגישות חייבות לעשת זאת באופן אישי. זו הדרך שלהן להרגיש חלק ושייכות למאמץ. לכן, קל יותר לבקש עזרה דווקא ממי שלא מכירים, וכך הדבר גם מהצד השני, כאשר אין מעורבות רגשית. כמובן שיש גם מקרים הפוכים, בהם נרגיש הכי בנוח לבקש, לקבל ולהציע דווקא ממעגלים קרובים ולא מאנשים זרים או רחוקים יותר. הכל תלוי בטיב הקשר, התקשורת ומערכת היחסים הקיימת.
הצעות עזרה כלליות שנזרקות לאוויר בסגנון של - "אם את צריכה משהו - תגידי", יישארו לפעמים באוויר, משום שאינן משקפות מה הצד השני יכול לתת ולכן הצד שהציעו לו את העזרה לא יודע מה הוא יכול לבקש. אומנם הן מייצרות לרגעים תחושה נעימה, גם אצל המציע וגם אצל המוצע, אך בפועל אין הצעה קונקרטית שניתן לומר עליה "כן".
להתאים בקשת עזרה של המבקש ליכולת של האחר לעזור, זו משימה לא תמיד נוחה. המשימה דורשת משאבי חשיבה, עקב הפער שבין הצורך לבין היכולת של הצד המציע לסייע. אם רוצים להעניק עזרה – תהיו קונקרטיים. מכירים אישה שילדה? תתאמו איתה הזמנה של אוכל שהיא אוהבת הבייתה, תתאמו זמן להגיע לשמור על התינוקת כדי שהיא תוכל לנוח או להתקלח. מכירים מישהו שעבר ניתוח או פרוצדורה רפואית מגבילה? תתאמו איתו זמן לבוא לנקות, להקשיב, לכבס. מכירים אשת מילואימניק ששוב בשבת לבד? תזמינו אותה אליכם, או תבואו אליה - מה שיותר קל לה. תציעו עזרה בהסעה מיום הולדת, חוג או מסגרת חינוכית. הציעו רק מה שאתם מרגישים שאתם יכולים להעניק. חשוב שתחשבו עם עצמכם מה מתאים לכם ומתוך הדברים הללו - תציעו.
כאשר יש תקשורת פתוחה בין הצדדים קל יותר לבקש ולהציע. מה שחשוב הוא ששני הצדדים ירגישו בנוח. אל תציעו מה שאתם לא מסוגלים ואם יש בקשה שאינה תואמת את היכולת שלכם, תציפו את זה ותנסו למצוא דרך שכן תוכלו לעזור בה ולא תרגישו שאתם בהקרבה. ההבדל בין נתינה להקרבה היא שבנתינה אנחנו מעניקים מאיתנו ובהקרבה אנחנו נותנים את עצמנו ולא נשאר לנו אותנו.
עם פרוץ המלחמה, הוקמו מערכים התנדבותיים, המציעים עזרה במגוון תחומים, שידעו לרכז את הצרכים ולעשות התאמת ליכולות של המתנדבים והמתנדבות. אחד הארגונים הנוכחיים שגם אני באופן אישי נעזרת בו עדיין בימים אלו הוא "העוגן למשפחות המילואים", שהוקם עוד במלחמת "צוק איתן", בירושלים, ביוזמתה של ח"כ רחל עזריה, והורחב במלחמה הנוכחית בפריסה כלל ארצית. הוא מסייע למשפחות המילואים לשמור על עורף חזק, כדי לאפשר את המלחמה בחזית. המערך מתנהל עם ממשק טכנולוגי שיודע לחבר ולעשות התאמות בין הצרכים של משפחות המילואים, לבין המשאב האנושי, שבשלב הזה מורכב בעיקר ממתנדבות, שיכלו למלא את אותו צורך.
כדי למקסם את העזרה, לאחר התאמת הצרכים באופן מקוון, נעשה תיווך אנושי באמצעות נציגת אזור שדיברה מראש עם שני הצדדים, עשתה התאמת צרכים נוספת ולאחר מכן גם וידאה שהעזרה הייתה יעילה ומותאמת כדי לדעת אם להמשיך ולחפש שיבוץ אחר או לאפשר להן להתנהל ישירות באופן עצמאי. המערכת הזאת הפכה לאפקטיבית ביותר עבור משפחות המילואים והמתנדבות ואפשרה בקלות לבקש ולקבל עזרה קונקרטית ולתת מענה גם למי שצריכה עזרה וגם למי שמאוד רוצה לעזור. גם בקשת העזרה באמצעות טופס, הפכה את התהליך לקל יותר, כי היא סייעה להתגבר על חסם "הלא נעים לי" והמבוכה. כך אפשר להתאים בין מי שזקוקה למזון חם לבין מי שיודעת לבשל; בין מי שצריכה עזרה עם הילדים בשעות אחר הצהריים, לבין מי שיש לה רצון, יכולת וניסיון; מי שיש לה הרים של כביסה וארגון הבית, לבין מי שמתקתקת את זה; בין מי שצריכה שיקשיבו לה, לבין מי שממש אוהבת להקשיב.
לסיכום, עזרה הוא נושא רגיש שעולה בכל מיני מצבים בחיים - במהלך היריון, לידה, שירות מילואים ארוך, מעבר דירה, שינויים במבנה המשפחה, מצבים רפואיים או מצב נפשי מורכב ועוד. לא תמיד אנחנו יודעים להגדיר מה אנחנו רוצים וצריכים, לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח משום שאנחנו מחזיקים אמונות שלא מאפשרות לנו לבקש עזרה. לא תמיד הצד השני יודע מה להציע או מרגיש בנוח להציע, ולא תמיד העזרה שמציעים לנו זו העזרה שאנחנו צריכים.
חשוב קודם כל שנדע שזה ממש בסדר לבקש עזרה. זה לא מעיד עלינו שאנחנו חלשות, זה מעיד שאנחנו מסכימים להיות בצד שמקבל. זה אומר שהמשאבים שלנו ככל הנראה אזלו ואנחנו צריכים לשאוב קצת כוח חיצוני כדי שנוכל לחזור לעצמנו. לכולנו יש תקופות שבהן אנו מרגישים מותשים ושחוקים. לעיתים אנחנו בצד שעוזר ולפעמים בצד שנעזר. לא תמיד נעזור למי שיעזור לנו ולהפך. זה חלק "ממעגל נתינה" רחב שרואה את תחלופת האנרגיה בזרימה טבעית, בפריזמה רחבה, בלי התחשבנויות. כאשר נדע שאנחנו תמיד עושים כמיטב יכולתנו, גם הצד שמציע וגם הצד שמבקש יוכלו לעשות זאת בהרמוניה. כאשר נלמד לדייק את הצרכים שלנו בתקשורת פתוחה, יהיה לנו הרבה יותר קל לבקש עזרה ולאפשר לעצמנו לקבל אותה באהבה, כך שהיא תהיה אפקטיבית ותואמת לרגשות ולצרכים של שני הצדדים.