25 ימים לאחר הטבח במסיבה ברעים, סיפורי הזוועות עדיין ממשיכים לזרום. כעת גם נוסף להם רובד קשה נוסף: ההתמודדות הנפשית והחומרית הקשה עם המציאות הנוכחית.
בשיחה כואבת עם אנדרס רוביו, אחיה של איבון רוביו בת ה-26 שנרצחה במסיבה ברעים, הוא מספר על היום שאחרי מבחינת המשפחה - שמגדלת כעת את בנה בן ה-4 של איבון.
"אביאל נולד לפני 4 שנים, ואיבון ובן הזוג שלה דאז נפרדו אחרי שהוא נולד", אומר אנדרס. "היא הייתה מאוד מגוננת ועוטפת, והיא הרגישה את המחויבות שלה כאמא יחידנית לאביאל. הוא היה כל עולמה. אחרי שהיא עזבה את בן הזוג שלה לא היה לה כלום בחיים חוץ מאת הילד שלה, והכל היה סביבו: בגדים, חוגים, היגיינה, הכל. היא עטפה אותו אפילו יותר מדי, כמו בצמר גפן. הוא היה היהלום שלה".
לפני כשנתיים הכירה איבון את בן זוגה, אנטוניו, שגם לו ילדה צעירה. השניים עברו יחד לכפר סבא וקיוו להתחיל תא משפחתי מיוחד משלהם. "הייתה להם זוגיות מאוד שמחה. אמנם היו להם ילדים, אבל כל סוף שבוע היה חגיגה מבחינתם", מספר אנדרס. "שניהם קולומביאנים, ושניהם מאוד אוהבים לרקוד, לשמוח ולחגוג. איבון גם הייתה מאוד קרובה לאשתי, היו להן המון נקודות חיבור, וזה ממש חיבר בנינו גם".
בתור זוג שאוהב לחגוג, איבון ואנטוניו - כמו לא מעט זוגות צעירים שהגיעו למסיבה ברעים - שמו את הילדים הקטנים ללילה אצל סבא וסבתא ונסעו לפסטיבל הנובה, ממנו כבר לא הצליחו לחזור. "איבון התקשרה אליי ב-06:55, ואמרה ׳מפוצצים אותנו, יורים עלינו׳. אני רק התעוררתי משינה ולא הבנתי מה קורה, והיא אמרה לי שהיא באה אליי עם כמה חברים כי אני גר בבאר שבע. היא שלחה לי מיקום, ואחרי חצי שעה היא אמרה לי שפירססו אותם בגלל ירי חי, והכניסו אותם למקלט. אני לא הצלחתי להבין מה זה ירי חי - מה זה? רקטות, טילים? לא הצלחתי לקלוט. בדקתי את המיקום שהיא שלחה לי וראיתי שהיא בכביש, והבנתי שהיא נכנסה למיגונית. התקשרתי לבן הזוג שלה והצלחתי לצלצל אבל לא הייתה תשובה, והטלפון של איבון כבר היה מנותק. ניחשנו שהם רצו, שכחו את הטלפון באוטו או שסתם אין קליטה במקלט, לא האמנו שנכנסו מחבלים. היא בעצמה לא האמינה".
הדבר הכי נורא בעולם
תחת הכאוס הנורא של הימים הראשונים ללחימה, החל "אנדרס לחפש את אחותו. "לא היה לי כלום. עשיתי חקירות, טלפונים, הפכתי את העולם. דרך מישהו ששלח למישהו הגעתי לאחד הניצולים בשם אדם שהיו עם אחותי באוטו, שכולם נרצחו חוץ ממנו. הוא היה מאושפז בבית חולים, מאוד טראומטי, אבל הייתי חייב לדבר איתו. הגעתי למיון בסורוקה והיה בלגן לא נורמלי - פצועים במסדרונות, חיילים, דם. אין רשימות, אין אנשים. אחרי שראיתי שם את כל הזוועות מצאתי אותו, והוא באמת היה במצב קשה. הוא ניסה לדבר ונתקעו לו המילים. הוא ראה את הכל, אז הרציחות והרימונים. ישבתי וחיכיתי. אמרתי אין, זו התקווה היחידה שלי".
בעדות מצמררת שמע אנדרס על הזוועה שעבר כל מי שהסתתר במיגונית. בזמן שהמחבלים זרקו פנימה רימונים, חייל שהיה בלבוש אזרחי השליך אותם החוצה. שבעה אנשים ניצלו בזכות המעשה הזה.
"כשהם סיימו עם הרימונים הם ריססו פנימה בירי חי. אדם אמר שכשהוא ניצל הכל היה פיח ועשן, והוא פשוט התחפר מתחת לגופות. כמו שואה. הוא היה ככה 6 שעות עד שהגיע הצבא, מתחת לחתיכות של גופות. הוא אמר לי שהוא לא ראה את איבון, אבל אנטוניו גסס שם כמה שעות בלי יכולת לנשום עד שהוא איבד הכרה. אמרתי לעצמי שאולי אחותי כן ברחה, למרות שמה הסיכוי שהיא לא הייתה עם אנטוניו?".
אנדרס המשיך לחפש את אחותו, בתקווה קלושה שאולי נחטפה או הצליחה לברוח. אבל חמישה ימים לאחר מכן כבר הגיעה הבשורה הרשמית.
"הייתי אצל ההורים שלי בירושלים ובדיוק כתבתי מייל למטה הנעדרים והחטפים. פתאום אני שומע דפיקות בדלת ואני רואה את כל השיירה: חיילים, עובדים סוציאלים, הכל. בראש כבר הבנתי מה קורה, אבל לא הצלחתי לקבל את זה. חיכינו שאמא שלי תבוא, וזה היה הדבר הכי נורא בעולם. אמא שלי התעלפה ארבע פעמים. מד"א הגיעו בשביל אבא שלי, פחדנו על הלב שלו והוא עשה פה אק"ג. צעקות, בלגן, הילדים שלי פה, אשתי ניסתה להזיז אותם שלא יראו את הכאוס. זה היה נורא".
"שלא תהיה לו את הדאגה הזאת בחיים"
בזמן השבעה על איבון, קיבלו בני המשפחה את הבשורה המרה גם על אנטוניו. אביאל היה באותם ימים יחד עם אחותו למחצה, עמנואלה, אצל הוריו של אנטוניו. "באמצע השבעה שלנו הלכנו להלוויה שלו. שלחו פסיכולוג ילדים והודיעו להם. אמרו לילדים ׳אמא מתה׳, ככה. לא הצלחתי לעכל את זה. אני לא יודע כמה הוא מעכל את זה, אבל כשהוא בא לפה דיברנו עם הפסיכולוגית כי רצינו לבשר לו את זה אנחנו. בסוף אלו אנשים זרים, לא ידענו אם הוא מאמין, רצינו לראות את התגובות שלו, אבל הוא כבר ידע. הוא אמר ׳אני יודע, אמא מתה׳. אמא שלי אמרה שהיא ראתה אותו בוכה קצת בצד, אבל אני לא יודע כמה הוא מבין. הוא רק עכשיו למד לדבר".
לפני כחודש קיבלה איבון את האפוטרופסות הבלעדית על אביאל, ובימים אלה הוא אצל סבא וסבתא שלו, הוריהם של איבון ואנדרס. בימים אלה יצאו בסביבת המשפחה בקמפיין גיוס המונים עבור בני המשפחה ועבור אביאל, בתקווה שזה יקל עליו מעט בסלילת מסלול חייו.
"זו החתיכה האחרונה של איבון, ואנחנו רוצים לתת לו הכל", אומר אנדרס. "אנשים באמת באו, עזרו לנו, בגדים לאביאל, בא מישהו שרוצה לשפץ לו את החדר, וזה מה שעוזרים בינתיים. אבא שלי לא עובד עכשיו, אבל הוא שיפוצניק שגר בשכירות, אז אין לו יותר מדי זמן לא לעבוד. אנחנו נותנים לו קצת אוויר, כדי שיוכל לעכל את הדברים ולהיות עם אביאל. אנחנו רוצים לארגן כמה שיותר כסף בשביל הילד, שלא תהיה לו את הדאגה הזו בחיים, שיתעסק בדברים אחרים. זה מה שאני מנסה כרגע. שיהיה להם ולו קל. לאבא שלי אין פנסיה בארץ. הוא בן 61 ואמא שלי בת 51. באנרגיה שלהם הם צעירים, אבלה שנים יעברו וזה לא יהיה יותר טוב".
מה גורם לכם להמשיך?
"התקווה זה מה שמאפס אותנו. הילדים. שלושת הילדים שלי, הנכדים של ההורים שלי, זה שמחה ואור וישר חיוך על הפנים, לא משנה באיזה מצב אתה, ואביאל. יש לנו פה בן אדם קטן צריך לדאוג לו. כשאתה עוזר לאחר זה עוזר לך, וזה מה שמחזיק אותנו. אם לא הילדים הקטנים זה היה שחור, חושך, בלי טיפה של אור. הם האור. לא משנה באיזה מצב, אתה בוכה, זהו, אתה רואה אותם וזה שופך המון אור על התמונה. כמו שאחותי דאגה לו, ככה אנחנו נדאג לו גם".
תרומות לאביאל ולבני המשפחה ניתן להעביר בביט לניצן פלג, בטלפון: 052-6373737