החיוך הרחב של אביאל שלום רחמים ז"ל, שיצא למסיבה ברעים, נגדע בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר. אביאל ז"ל, תושב היישוב מרכז שפירא שבמועצה האזורית שפיר, מצא את מותו מירי מחבלים, בגיל 27.
באותה שבת ארורה שמעו בני המשפחה את האזעקות, נכנסו למרחב מוגן וחיכו שהמצב יירגע. הם עדיין לא ידעו שאביאל היה במסיבה, אליה נסע עם עוד ארבעה מחבריו, כולם מצאו בה את מותם. עידו בן זינו, אבידן תורג'מן, אלדד אנג'ל ברגמן ועודד אברג'ל, בני אותו היישוב של אביאל.
כשהתקשרו בני המשפחה לאביאל הוא לא ענה, אבל הם לא דאגו. רק כשהבינו מאחד החברים שהיה במסיבה, התחילו לחפש אחריו - ולפי האיתורן של הרכב ידעו שהוא באזור רעים. "הוקפצתי למילואים בצו 8, עדיין לא ידענו שהזוועות כאלה זוועות", מספר אחיו, עומר. "מישהו שהיה במסיבה שלח לאחותי סרטון, שהוא חושב שרואים בו את הרכב של אביאל. ראיתי שם את אביאל על הרצפה, ירוי. חיכינו שלושה ימים בלי לספר להורים, עד שהגיעה ההודעה הרשמית".
רק לפני כמה ימים, הרכיבה המשפחה את התמונה המלאה על מה שאירע באותו בוקר שבת, אחרי ששוחחו עם שוטר שהיה במקום - שדיבר עם אביאל כשעוד היה בהכרה, וניסה להצילו. מתברר שברגע שהבינו את הסכנה שהתחוללה, נסעו אביאל ועידו ברכב של אביאל, עד שמחבלים פתחו עליהם באש. עידו ככל הנראה נהרג במקום ואביאל חטף כדור בבטן. הוא היה עדיין בחיים כשהגיע כוח של שלושה שוטרים. בזמן הזה, בעודו ירוי וכואב, התקשר אביאל ליתר החברים, להזהיר אותם שיש מחבלים – שיצילו את חייהם.
השוטרים דיברו איתו, שמרו עליו בהכרה. אחד מהם הוזנק להביא אמבולנס. אביאל נשאר עם שוטר ושוטרת. אבל כמה דקות לאחר מכן הגיעו שני טנדרים עם חוליה של 12 מחבלים. הם ירו בשוטרת למוות, השוטר השני הצליח להינצל, והמחבלים ווידאו הריגה באביאל. רק שלושה ימים לאחר מכן, קיבלה המשפחה הודעה רשמית.
"אני לא מאמין שאני מדבר עליו בלשון עבר"
הוא היה ילד רביעי מתוך חמישה. "ילד מקסים, עם חיוך ממיס", מספרת בכאב אמו, תמר. "מגיל קטן לא היה אפשר לכעוס עליו. בתור ילד, תמיד הוא היה מביא לי חיבוק כזה ענק. הייתי אומרת לו, 'אתה מטעין אותי כמו מטען לטלפון'. הוא היה מקור אנרגיה בלתי נדלה".
תמר מוסיפה: "היו כאן מורים שלו מכל השנתונים, שסיפרו שאי אפשר היה לכעוס על אביאל. הם היו קוראים לו לשיחת נזיפה, הוא היה מחייך וזהו. גם הבוס שלו תיאר את זה. היה לו חיוך מקיר לקיר, הוא היה מתחיל לדבר איתו, ונגמר - אין איפה להכניס את הכעס. בכלל, לא היה אפשר להיכנס איתו לעימות, אין דבר שהייתי מבקשת והוא לא היה אומר 'אין בעיה אמא, עליי'. הוא לא היה אומר 'לא' על כלום. תמיד עם מוטיבציה, תמיד בחיוך. זה אביאל. הוא המיס את כל הלבבות".
בצבא שירת במערך הצמ"ה של חיל ההנדסה, באזור עוטף עזה. הוא הכיר היטב את האזור, גם מהבית כתושב הדרום, אך גם מהשירות הצבאי ומהמילואים. חבריו ליחידה, הכינו שלט לזכרו בכניסה למוצב עם תמונה שלו, והמילים "ביחד ננצח". על כך אומרת אמו בכאב: "אנחנו רואים את התמונות של ה-D9 בעזה. אביאל היא מפעיל D9 ואנחנו יודעים שאם הוא היה בחיים, הוא היה שם איתם, בתוך עזה. המחוות שעושים לו, שזוכרים אותו - זה מחמם לנו את הלב ונותן קצת נחמה".
"לא היו בינינו שום סודות," מספר אחיו, עומר. "חוץ מזה שהוא היה אחי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. לא כקלישאה. יש בינינו שבע שנים, ומאז שהוא היה ילד חינכתי אותו. אחר כך בצבא הדרכתי אותו ואחרי שהוא השתחרר, לקחתי על עצמי שאני לא מחנך אותו יותר. אמרתי 'זה אביאל ואני אוהב אותו' וזהו, וזה קירב בינינו ממש. היינו מבלים המון יחד. היינו כל יום נפגשים בסוף יום, אני מסיים לעבוד בשעות מאוחרות ואביאל היה מחכה לי. היינו יושבים ומדברים על הכל. אני לא מאמין שאני מדבר עליו בלשון עבר".
חוץ מכדורגל
עומר מספר על אדם מיוחד, עם שמחת חיים ייחודית שלקח את החיים בקלילות מצד אחד ומן הצד השני - במסירות אין קץ לאנשים שהוא אוהב; איך ליווה חברים במצבים רפואיים שונים, או שקרוביהם היו מאושפזים, והוא היה מגיע לחזק - לאורך שנים. איך תמיד הושיט יד לעזרה לכל אחד בחיוך גדול ובמילה טובה. "הוא אהב ליהנות מהחיים ולא היה לו דחוף הפרנסה או רדיפה אחר כסף. חברים אצלו היו ערך קדוש. הוא היה חבר אמת והיה לו מנעד רחב של חברים, מכל מיני גילים. הוא היה פשוט מתחבר לכולם. החיוך שלו מסמל אותו, חיוך כובש עם כל השיניים. גם כאלה שפגשו אותו לזמן ממש קצר זוכרים אותו", אומר עומר. "אני פוגש כ"כ הרבה אנשים שהכירו אותו ומדברים עליו רק דברים טובים".
כולם מספרים על האהבה הגדולה של אביאל לכדורגל – חלק אינטגרלי מחייו. איך היה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים, ואיך גם במסיבה מצאו ליד גופתו צעיף של הקבוצה שאהד. אוהדי בית"ר שהגיעו ללוותו למנוחת עולמים, הפריחו בלונים בצבעי צהוב-שחור בהלוויה, לצלילי השיר "שרק תחייך" של יובל דיין, זמרת שאהב במיוחד.
עומר מספר איך מגיל צעיר אחיו היה נוסע בטרמפים לראות משחקים, איך במהלך השנים הוא הנחיל גם בילדיו, אחייניו של אביאל, את האהבה לכדורגל ולקבוצה. איך היה לוקח אותם למשחקים מגיל קטן, שומר עליהם ומלמד אותם את רזי המשחק. "אביאל היה מת על הילדים שלי, ועל כל האחיינים שלו. הוא היה מקדיש להם ים של זמן, משחק איתם כדורגל, לוקח אותם למשחקים. הוא עצמו היה שחקן כדורגל ענק. היינו משחקים כל שישי במגרש ליד הבית. לפעמים, כשהוא לא היה משחק כ"כ טוב והיינו מסכמים את המשחק, היינו אומרים לו 'מה קרה לא היית כזה טוב היום?' והוא היה אומר בביטחון – 'אני? הייתי מספר אחת על המגרש'", מוסיף אחיו.
"בילינו כל כך הרבה שעות יחד, אם לא היינו נפגשים או מדברים יומיים הוא היה אומר לי 'התגעגעתי אליך'. המשפחתיות אצלו הייתה ערך ראשון. היו לו סוג של ביישנות וענווה, אבל עם נוכחות. היה לו כבוד עצום להורים שלי, אליי כאחיו הגדול, לאנשים בכלל. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא יחסר לי כל כך".
"'זו תחפושת בול בשבילנו, אנחנו צעירים לנצח'"
בחייו התנדב אביאל בארגון ידידים, המסייע לאנשים בדרכים. תמיד היה עוצר בצד הדרך לעזור למי שתקוע עם פנצ'ר, או קופץ לקריאות לסיוע בדרכים. זו הייתה דרכו להפיץ אור וטוב בעולם, כך מספרת בת הזוג שלו, תמר גולן (26). "הוא היה רואה טרמפיסטים בדרך, ואני תמיד חששתי להעלות אנשים. הוא היה אומר לי – 'תמרי, אנחנו עושים טוב, אנחנו עוזרים לאנשים להגיע הביתה'", היא אומרת.
"השבוע כשנסעתי מהמשפחה של אביאל חזרה צפונה, ראיתי טרמפיסטים. בחיים שלי לא עצרתי והפעם עצרתי, כי זו הייתה השליחות של אביאלי. אני לוקחת ממנו את זה, הוא פשוט רצה לעשות טוב בעולם, לעזור לאנשים ולהעלות חיוך. הוא היה בן אדם של אור".
הם הכירו בטיול בדרום אמריקה לפני שלוש וחצי שנים. "מההתחלה ראינו שזה זה, אבל רק אחרי חצי שנה, אחרי שחזרנו לארץ, החלטנו שאנחנו לוקחים את זה צעד קדימה", היא אומרת. "מעבר לזה שהוא היה בן הזוג שלי, הוא שותף שלי, בכל. החבר הכי טוב שלי. בכל טיול, בכל דבר. הפכתי לחברה של החברים שלו והוא לחבר של החברים שלי. הוא היה מגיע, יושב עם אנשים שלוש דקות והם ישר היו מתאהבים. היה לו חיוך ענק, מקיר לקיר, הוא פשוט לא הפסיק לחייך. תמיד הוא היה אומר לי – 'יש לנו שני סוגי עיניים, עיני זבוב ועיני דבורה. זבוב רואה את החרא, דבורה רואה את הדבש. תראי את הטוב'. הוא היה בן אדם בלי אגו, בלי כעס. גם בזוגיות שלנו, הייתי פשוט רבה עם עצמי, אי אפשר היה לריב איתו. הוא רצה תמיד שהכל יהיה טוב".
כשלושה שבועות אחרי הטבח ותחילת המלחמה, לצד האבל הכבד, גם תמר התגייסה למילואים. "אני לא יכולה עכשיו לא לעשות משהו למען המדינה, אני חייבת להמשיך אותו, ולתרום. אביאל היה עושה המון ימי מילואים, לפחות חודש וחצי-חודשיים בשנה. אם היה בחיים, גם הוא היה עכשיו במלחמה. יש פה שליחות גדולה, אין אדם שזה לא פגש אותו באיזשהו מעגל. כולם חווים את זה.ולהיות חלק מהמערכה הזאת, להיות חלק מהמלחמה הזאת, נותן לי משמעות, זה נותן לי כוחות להרים את הראש בבוקר".
כשהיא בלימודים והוא בעבודה, וביניהם מרחק נסיעה, הם היו נפגשים בעיקר בסופי שבוע. "שישי-שבת היו שלנו", אומרת תמר. "בגלל זה תמיד הכי קשה לי בשבת. הוא היה מביא לי פרחים כל שישי, כמו ג'נטלמן. אני מנסה בכל דרך להנציח אותו, ואת מי שהוא היה. אהבנו מאוד לטייל יחד, גם בארץ וגם בעולם. הוא היה תמיד בתזוזה, תמיד עסוק, הוא רק רצה לטרוף את העולם. הוא היה אומר לי – 'אני עולה על כל המתקנים'. ככה הוא היה", היא אומרת.
"אני מבינה היום כמה החיים קצרים, כמה צריך להגשים את כל החלומות, וזה מה שהוא עשה. בפורים לפני שנה התחפשנו יחד לפיטר פן. שנינו, לפיטר פן. והוא אמר לי - זו תחפושת בול בשבילנו, אנחנו צעירים לנצח. והוא באמת נשאר צעיר לנצח. לנצח הוא יהיה בן 27".