"כמעט אף אחד לא נתן לו סיכוי", אומרת בכאב ליהי גבע, אימא של גלי (8) נטע (6) ומילי (3.5) ואלמנתו של מעין גבע, שהיה רק בן 44 במותו. "הוא היה חולה במשך 11 חודשים בסרטן הלבלב, וגילינו את זה בשלב די מאוחר". ליהי מספרת כי כאיש צוות אוויר, מעין היה פעיל מאוד במערך המילואים ועשה לא מעט למען המדינה. "הוא עלה לטיסה, כפי שהיה עושה אחת לשבוע, והחל להקיא, זה היה מאוד חריג. הוא היה האיש הבריא ביקום, מתאמן בספורט ויוגה, לא מעשן ולא שותה, הגוף שלו היה המקדש שלו. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר".
בדיקת CT באזור החזה והבטן הראתה שלמעין יש גוש סרטני בלבלב, ושם החל מסע לא קל של מעין ומשפחתו. "ניהלתי בית ספר לחינוך מיוחד באותה תקופה ובמקביל החלה הקורונה. מעין חולה ושלושת הקטנטנים בבית. מעין עבר ניתוח שבו ניסו להוציא את הגידול וזה לא צלח כי הוא היה עמוק ומפושט, לרוב, סרטן באיברים הפנימיים מגלים מאוחר. עברנו מספר טיפולים כימותרפיים אבל הייתה לנו חוויה מאוד לא נעימה עם הרופא שטיפל בו, הרגשנו שלא רואים אותנו ולא נותנים לנו את כל המידע. כשמעין הפסיק את הטיפולים הרופא לא טרח להתקשר ולברר למה. מעין לא האמין ביעילות של הכימותרפיה, זה החליש אותו מאוד והוא פנה לשיטות אלטרנטיביות, לא היה משהו שלא ניסינו. כיבדתי את הבחירה שלו והייתי איתו שם במאת האחוזים. האמנו עד הרגע האחרון שמשהו יקרה והוא יחלים. ראיתי אותו נגמר לי מול הפנים, אני לא מאחלת לאף אדם לראות את האהובים שלו כך".
"הספקתי להגיד לו שהוא הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים"
לפרק זמן ממושך מעין היה בבית עם ליהי והילדים, וכשחש שהוא הולך ונחלש עבר להתגורר לתקופה במרכז הבריאות של אלירן דה מאיו בקיבוץ תובל. "זה היה מעין בית הבראה, ועשה לו ממש טוב, סוף סוף כיבדו אותו והקשיבו לו. הוא היה כבר במצב קשה ובקושי יכול היה לאכול. נסענו לבקר אותו ולילדים הייתה חוויה טובה. עד הרגע האחרון הוא ידע מה קורה איתו והוא רצה להחליט איך זה יקרה ומה יהיה עם הגוף שלו. בדיעבד אני חושבת שעשה את הדבר הנכון. מה עדיף, שהיה מבלה שנה בבית חולים וסובל?"
עשרה ימים לפני פטירתו, מעין ביקש לעבור להוריו שגרים במושב, לנוף ילדותו. בעשרת הימים הללו, כל משפחתו וחבריו באו להיפרד ממנו. "זה היה מאוד קשה, והייתה מישהי שליוותה אותנו בתהליך, הילדים באו ונפרדו ממנו, ואמרו לו שהם אוהבים אותו. יום אחד הוא אמר לי: 'ליהי נגמרו לי הכוחות אני בדרך לבית חולים'. היו לו כאבים נוראיים וביקש מורפיום. הוא הסתכל עליי והמילים האחרונות שלו היו 'ליהי אני אוהב אותך', ואני עוד הספקתי להגיד לו שהוא הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים ולא הייתי משנה שום דבר. הספקתי לישון איתו לילה שלם, חיבקתי ונישקתי אותו. יום למחרת החזקתי לו את היד כאשר הוא נשם את הנשימות האחרונות שלו ונפטר. הוא נפטר ביום שהציע לי נישואים. כשהכרנו הייתי בת 33 ומעין היה בן 35. איזה באסה שלא הכרנו לפני. היינו 9 שנים ביחד בסך הכול אבל הספקנו הרבה".
על אף שאנחנו יודעים שהפרידה קרבה ואנחנו מכינים את עצמנו לקראתה, אנחנו אף פעם לא באמת מוכנים אליה. "לא יכולתי לבקש פרידה יותר טובה, אמרתי את כל מה שהיה לי לומר לו, ועדיין אני מרגישה שכל השנה וחצי האחרונות הם מעין חוויה חוץ גופית, אני לא יכולה להיות בתוך זה אלא חייבת לצאת מחוץ לזה כדי להתנהל ולתפקד. עברתי לחיות על אוטומט כי החיים ממשיכים ויש ילדים שצריך לדאוג להם ואנחנו רוצים שיהיו מאושרים גם כשקורים דברים כאלה".
"אבא ישן בתוך האדמה, ולא טס בשמיים"
ליהי מספרת שמעין היה אבא נוכח ופעיל מאוד, ומילי, שהייתה כמעט בת שנתיים כשנפרדה ממנו, לא זכתה להכיר אותו כפי שהיה. "כשבאתי לספר לילדים שלי שאביהם נפטר, ראיתי לפי התגובה שהם מבינים, הקבלה הזו קשה אבל זה מחלחל. בבית אנחנו מדברים על מעין כל הזמן לפעמים בוכים ולפעמים צוחקים, יש כאן מקום לכל הרגשות. הם מבינים שהיה ועכשיו אין אותו יותר. לפעמים כשאני בוכה, וכשהם שואלים למה אני אומרת שאני מתגעגעת לאבא, והם רואים שאחרי כמה דקות אני אוספת את עצמי וממשיכה קדימה. יש לגיטימציה להתפרק ולכאוב, אבל אנחנו ממשיכים עם הפנים קדימה ויש לנו אחד את השני. בתוך החושך הזה קשה לראות את האור אבל יש הרבה ממנו בחיים".
"מעין עולה בהרבה שיחות, כשהבנים מדברים עליו אני רואה על הפנים של מילי שהיא רוצה להיות חלק מהשיחה אבל לא זוכרת הרבה. אחרי שמעין נפטר הזמינו אותנו לטייסת והעלו אותנו על מטוס קרב. לפני כמה חודשים נסענו באוטו וראינו מטוס ומילי אמרה "הנה אבא" וגלי אמר לה "אבא ישן בתוך האדמה ולא בשמיים", היא לא ידעה מה להגיד וצחקה במבוכה, והוא אמר לה: "מה את צוחקת? זה לא מצחיק". אחרי כמה שבועות כשהלכנו ברחוב ראינו שוב מטוס ומילי אמרה: "הנה אבא", כשגלי העיר לה שוב היא אמרה: "אני יודעת שאבא ישן בתוך האדמה". זה חלק מההפנמה שלה וזו שיחה בריאה וחשובה. תיווך של ילדים הוא הכי טוב שיש. אני לא מתערבת בשיחות האלה ומאפשרת להם, איזה יופי שהוא יכול לדבר על זה בפתיחות, עם כל הכאב".
ההשתקמות מאובדן של אדם יקר ואהוב קורית לאיטה, לאחר שעוברים מספר שלבים של אבל, לומדים לחיות לצד הכאב וההחמצה. "הבנתי שלעולם אני לא אהיה רק מאושרת או רק שמחה תמיד זה יהיה בליווי געגוע וכאב, כשהבן שלי עלה לכיתה א' הייתי שמחה עצובה, וגם הוא, וזה בסדר. כשזה קרה, שקעתי בתוך העצב הכבד ואחרי כמה חודשים חברה, שעברה את אותו הדבר, אמרה לי שהיא רוצה להציע לי להשתתף במפגשים קבוצתיים של אבי אופיר, עו"ס קליני שמתמחה באובדן, ומלווה אלמנים ואלמנות ב-12 מפגשים קבוצתיים שבהם עוברים איתו את הכאב, הגעגוע והפרידה. להיות בקבוצת שווים זה הדבר הכי טוב שקרה לי. לצד זה, הייתי מוקפת במשפחה ובחברים טובים, הבנתי שאני לא יכולה לבד וזקוקה לעזרה. אנשים רוצים מאוד להיות שם בשבילך, וזה מחמם את הלב".
"אני שמחה שאני במקום שיכול עוד לתת לאחרים"
כשמעין עוד היה חי, הוא וליהי דיברו על כך שליהי זקוקה לשינוי ושבשנה לאחר מכן היא תיקח שנת חופש ותעשה משהו שהיא מתחברת אליו. "אחרי שנפטר, הרגשתי שזה הזמן לעצור, לחשוב ולארגן את הדברים מחדש כי כל מה שהכרתי כבר לא היה. התארגנתי בכל הרמות לשנת חופש, ופירגנתי אותה לעצמי. זה היה הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות, וזה עשה לי טוב בלב שמעין ידע שאני הולכת לעשות את זה. עשיתי בחירה שהיא קשה בעיניי - להמשיך לחיות. היו לי ימים קשים, ועדיין לא קל לי. אני קמה כל בוקר שמה חיוך על הפנים ויוצאת החוצה, זה קשה מאוד אבל זו בחירה. אני רוצה לחיות ושהילדים שלי יהיו שמחים ויגדלו באושר. היה לי רעיון ראשוני להקים מרכז לזכרו של מעין, לרעיון הזה הצטרפו חברים ומשפחה וכל אחד תרם משהו: כסף, תוכניות עבודה, תוכנית עסקית, חיפשו איתי מקום, וכך קם מרכז מעין – מרחב הנותן מעטפת טיפולית רחבה בראייה מערכתית ורב מקצועית מהגיל הרך ועד המבוגר. זה מקום שבו מצאתי משמעות חדשה לחיים. מעין נמצא שם, בין הקירות, והמקום הזה הפך לבית עבורנו. הילדים קוראים לזה "המרכז של אבא" וזו דרך נפלאה להנציח ולזכור אותו. זה מודל לילדים שלי, לקחת כאב למקום אחר ולעזור לאחרים. טוב לי שאני עושה משהו שממלא אותי ועושה טוב לאחרים".
"היה לי חלום והייתי נאמנה לעצמי אבל בחיים לא הייתי עושה את זה לבד. אני מרגישה ברת מזל שיש איתי אנשים טובים שמלווים אותי ומאפשרים לי לעשות את זה, ושמחה שאני במקום שיכול עוד לתת לאחרים"
במרכז מעין, הפועל כבר חמישה חודשים, יש מגוון טיפולים למגוון גילים, הניתנים על ידי מומחים שונים: טיפול בהבעה ויצירה, טיפולי CBT לחרדה, דיכאון ופוסט טראומה, טיפול באמצעות קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק, מערך אבחונים פסיכו דידקטיים ונוירו פסיכולוגיים, וטיפול קבוצתי בתחום האובדן, שאותו מעביר אבי אופיר. "הכח של המרכז הוא הקשר ושיתוף הפעולה בין המטפלים, אנחנו יכולים לתת מספר מענים באותו מקום למשפחה אחת. אני מכירה את כל המטופלים ורוצה שאנשים ירגישו כאן בנוח".
ליהי מספרת שהיא עדיין מתרגשת בכל בוקר כשהיא מגיעה למרכז. "אנחנו חיים במדינה שאין משפחה ששכול לא נגע בה, ושכול אזרחי לא מטופל ויש עוד הרבה מקום לטיפול בו. אנחנו נפגשים עם המוות בגילאים צעירים ולא עוצרים לרגע. זה מטפל בי כשאני עוזרת כאן לאחרים. היה לי חלום והייתי נאמנה לעצמי אבל בחיים לא הייתי עושה את זה לבד. אני מרגישה ברת מזל שיש איתי אנשים טובים שמלווים אותי ומאפשרים לי לעשות את זה, ושמחה שאני במקום שיכול עוד לתת לאחרים".