הייתי נשואה פעמיים. בנישואי הראשונים היה לנו ילד בן 5 שנפטר מחיידק אלים ביום אחד. זה קרה ב- 2003 לפני 21 שנים. מהיכן להתחיל לתאר את התחושות, את הטרגדיה, בסך הכל הייתי אמא מאוד מאוד צעירה. אבי נהג לקרוא לי דוסית בסתר בגלל שבחרתי להתחתן עם החבר הראשון שלי. לבן שלי שהיה כמעט בן 5 קראו אדם והוא היה יפה בצורה יוצאת דופן.
הייתי איתו יום לפני שזה קרה בסרט שרק יצא לאקרנים – "להציל את נמו" ומאוד נהנינו. בערב התחיל חום וכאב בטן. למחרת לקחתי אותו לקופת חולים שיבדקו אותו כי התלונן על כאבי בטן חזקים. שם החליטו לשלוח למיון לבדיקה כי רצו להיות בטוחים שלא התייבש.
החלטתי שניסע מיד לבית החולים ולא נעבור אפילו בבית ולהתארגן למיון. הגענו לבית החולים דנה ושם התחילו לברר את העניין, עשו בדיקות דם, וחשבו שזה אפנדיציט אז שלחו גם לרנטגן, ואז חשבו אולי דלקת. זה לקח כמה שעות ואז הגיעו תוצאות בדיקות הדם והיתה לו ספירה מאוד גבוהה, אך הם לא הבינו את המקור שלה.
ביקשתי שיגיע מומחה כי אלו היו ימים של מתכונת חירום בתחילת יולי. בסוף הגיע זיהומולוג. לעולם לא אשכח את הרגע שהוא התחיל לצרוח והתחיל למשש את העור של אדם. הוא צרח על כל הצוות להכניס אותו לחדר טיפולים צדדי במיון לטיפול דחוף.
עד אז הייתי צמודה למיטה של אדם, בני היחיד. חזרתי שוב ושוב "תהיה חזק כמו נמו, תהיה חזק כמו נמו". מעט זמן אחר כך הרחיקו אותי, ועמדתי בצד ונשענתי על המשקוף של הדלת מביטה עליו ועל הצוות הלחוץ, אמי נעמדה לידי ואמרתי לה "הוא לא יצא מזה. זה נגמר". היא סטרה לי על היד. התחלתי להתפלל לאלוהים ולדבר איתו ולבקש ממנו: קח אותי ולא אותו. אדם הועבר לקומה 4 והצליחו לייצב אותו ל- 20 דקות למיטב זכרוני. היינו כל המשפחה וחברים קרובים מחוץ לטיפול נמרץ במטבח. לפתע נקראנו על ידי מנהל המחלקה, אני ואביו של אדם בלבד. הוכנסו לחדרו והוא בישר את הבשורה שהמערכות קרסו והוא נפטר כתוצאה מדום לב.
אני רק זוכרת שאחריו יצאו אחיות והציעו לכולם כדורי הרגעה. אני היחידה שלא לקחתי כלום. הגענו לבית החולים ב-11:00 בערך והודיעו על מותו סביב 19:00. היום במרחק הזמן אני יודעת שבאותם ימים זו בעצם רק בשורה. אבל הבשורה היא עדיין לא החלק הקשה באמת. המוח לא מעבד את זה ישר. אני חושבת שיחסית לאחרים אפילו תפקדתי יותר טוב. הכאב לא בא מיד.
ההתמודדות האמיתית מגיעה כשבעצם נוצר "ריק" מסוים בסדר היום, למשל, פתאום מגיעה השעה 15:30 וצריך לאסוף מהצהרונית, אבל אז את נזכרת שכבר אין לך את מי לאסוף. הריק זה החוסר המורגש ברגעים ספציפיים, מקומות שהיינו מבלים ותחושה מאוד קשה מבחינה נפשית. בהמשך עולות תחושות של אשמה גדולה כאם, שלא גוננת על הילד שלך. ההתעסקות במצפון ובאשמה מאוד קשים. אני הרגשתי אשמה מאוד גדולה כשבתוכי היו הרבה מחשבות של אני לא מספיק: אולי לא הייתי אמא מספיק טובה, אולי לא גוננתי מספיק, אולי לא לקחתי בזמן לרופא, למה לא עשיתי דברים יותר מוקדם, למה לא ראיתי וכו' וכו'. טופלתי אצל פסיכולוגית, חקרתי את הנושא, קראתי המון ספרים על התמודדות עם אובדן. והתובנה הכי גדולה בעצם היא איך מתמודדים עם דברים שהם לא בשליטה שלנו. באובדן זה לגיטימי להתמודד עם געגוע ועצב אבל לא באשמה ולא במצפון, כי אין לנו שליטה אמיתית על מה שקורה. אלו זה גם המסרים שלי לנשים שאיבדו את ילדיהם במלחמה עכשיו. לא יוצאים מהאובדן כשמתמודדים עם אשמה ומצפון. ההתאוששות לקחה כמה שנים טובות, אני טופלתי בפוסט טראומה שלי ואי אפשר לעבור את זה בלי עבודה עצמית קשה ורצון לחיים שהם לא "מת מהלך" אלא מהלך לצד הכאב.
לקחת את השליטה
בנישואי השניים היו לי שני ילדים קטנים, תינוקות. אבל הנישואים הגיעו לסיומם והתחלתי בתהליך הפרידה מאבי ילדי. אני חושבת שבמקרה הגירושים השניים, שכבר הייתי אחרי חוויית האובדן הקשה, היתה לי ראיה אחרת לדרך שבה יש להתמודד עם מה שעומד לפני. עברתי חוויה קשה ואובדן, והערכים והחושים שלי התחדדו. בגירושים אנשים מביאים את התסכול העצמי ואת הסבל שלהם ואת ה"הוא עשה לי" ו"אני נתתי", '"'הוא אמר לי" 'וכו. אני החלטתי לא להיות קורבן של "עשו לי", "שתו לי" שנמצאים בראש של כולנו, אלא לקחת את השליטה ולדבוק בדעה שזה אבי ילדי, שהנוכחות ההורית מאוד חשובה לי.
כאשר הרגשתי שהדיון על פרטי הפרידה פוגע בחופש שלי וההתעסקות על דיון המזונות שואב אנרגיה, ויתרתי על המזונות, כי היה לי ברור: את הסכום שאני אמורה לקבל אני אצליח להביא לבד. זאת היתה החלטה פנימית, ולאו דווקא תוצאה של חיים בעושר או שפע באותו זמן. אבל יש לי קול פנימי שהתחדד מאוד מאז האובדן של בני אדם, שלא מוכן להיות קורבן לסיטואציה. והיה לי ברור דבר נוסף, הילדים שלי צריכים אבא קרוב ולא כזה שמתוסכל ממזונות. היה לי חשוב יותר לכונן שלום סביב הפרידה. אני מודעת לכך שלא כל אחת יכולה לאפשר זאת לעצמה, אבל אני בהחלט בוחרת לי את המלחמות.
כיום אני הגעתי להיות בעלת חברה שמלווה, ממתגת ומייעצת לעסקים ומותגים ביניהם מותגי יוקרה כגון רשת בתי המלון יוקרתית, מסעדות שף מוכרות ורשתות נוספות בארץ ובעולם. במשרדי מעל 25 עובדים, וכן, למרות המלחמה, אני במקום חזק היום. אבל אלוהים יודע, שלא תמיד היה כך.
כבר שנים, לצד פעילותי בחברה שלי, מסייעת לנשים כחלק מרצון להחזיר לחברה ולתת. מאז ה-7 לאוקטובר התחלתי ללוות אימהות שכולות. אני נותנת להם פרספקטיבה מעט שונה על האובדן. המסרים שלי מכוונים ל'איך לא לבזבז 10 שנים על מצפון באיבוד ילד" כפי שאני חוויתי. אני אומנם אכן טיפלתי בעצמי בזמנו, אבל היום, בפרספקטיבה של שנים מאותו אירוע, מאותו אובדן, יש לי כוחות חדשים וחיים. זה מסייע מאוד לאימהות לקבל את הפרספקטיבה הזאת, וברור שזה לא מבטל התמודדות עם הטראומה. איני מחליפה טיפול מקצועי אבל הערך המוסף במפגשים עם האדם ממולך שחווה שכול, יכול לקצר דרך ארוכה. זה אינו מקל על הכאב אך מעודד להמשיך קדימה.
הבנתי שמכל החוויות הקשות שעברתי, יש היום עוד מישהי שמתמודדת עם התמודדויות דומות. למשל, נשים בתהליך גירושים. אחד הדברים שהכי חשובים בעיניי בכלל בחיים אבל בגירושים זה לצאת מהמצב הקורבני. אני מלמדת ותומכת באיך לא להיות קורבן ואיך כל רגע נתון להחזיר באסטרטגיית "המשך חיי". איך לייצר אנרגיות וכסף ממקורות טובים ונכונים. כמי שעברה שתי מערכות גירושים למדתי דבר או שניים. אני יודעת שאין סיפור דומה למשנהו. אני יודעת שגם כאן, יש אסטרטגיה אחת שהיא הבסיס אולי להכל - כוח. כוח יכול לבוא בכל כך הרבה דרכים יצירתיות.
זה כמה שנים שאני אף מלווה נשים שעוברות ממצב של שכירה לעצמאית. כאשר הופכים משכירה לעצמאית, לפתוח עסק עצמאי זה תמיד מאתגר, ולאישה עצמאית בעיניי יש עוד התמודדויות. אני למדתי בדרכים שלי, וצברתי המון תובנות שאותן מיישמת במקצוע שלי מול לקוחות, עובדים, ספקים. ה"מאיפה אתה בא ולאן הולך" וה"סטייט אוף מיינד" שלך כל כך חשוב כי הוא משליך על כל הפעולות. הלוואי שמישהו היה מחזיק לי את היד בתהליך הזה שאני עברתי. אין לי ספק שהדרך היתה יותר קלה. בעיניי זו שליחות אמיתית.
חייבים להיות יצירתיים, לצאת מהקופסא ולחשוב מה ואיך ניתן לא רק לשרוד, אלא לצמוח. המלחמה הוא התמודדות אמיתית וקשה, מאידך, אפשר לראות זאת גם כפתח למחוזות חדשים שאילולא הכריחו אותי, לא הייתי מגיע לשם. לא חייבים לזנוח את כל מה שהשגתם כידע, ניסיון ומוניטין עד כה. זה תמיד ילך איתכם. אנשים יפארו את ההצלחות שלהם, אבל אף אחד לא יספר על הכישלונות והכאבים שהיו בדרך להצלחה.
היו רגעים ולא קצרים של עומקי כאב, אבל, אובדן והתפרקות. היו לי את כל הסיבות להישאר בבור. ומכיוון שלעולם לא אשכח את הקושי, והצלחתי לייצר גם יופי, החלטתי לשלב בעשייתי גם את כוחות הריפוי והתמיכה לצד היכולת המקצועית המשופשפת שלי. את עשייתי התומכת אני עושה מכל הלב, בהתנדבות. בעיני זה צו השעה.