אמברוזיה ברודי, בלוגרית וסופרת אמריקנית, נורא נורא רצתה לעשות הגדלת חזה, אחרי שהתלהבה מאיך שהרגישה כשהחזה הקטן והמקורי שלה גדל בכל אחד מההריונות שלה, והתאכזבה מאיך שנותר אחרי תקופת ההנקה. היא כבר ממש היתה בדרך לניתוח, אבל אז היא הביטה בעיניהן התמות של בנותיה הצעירות, עבורן אמא היא כליל השלמות, הבינה את המסר שצעד כזה יעביר להן ושהוא בהחלט עשוי להשפיע על היחסים שלהן עם גופן.
״בצעירותי היה לי חזון של איך יראו השדיים שלי אחרי שתי לידות. חשבתי שהם יהיו גדולים יותר מבעבר, גם אם פחות זקופים", פותחת ברודי את הרשומה. ״השדיים הזעומים שלי גדלו לגודל אמיתי ויפה בהריונות, ונהניתי מזה מאוד. תמיד צחקו עלי שאני שטוחה, וסוף כל סוף יכולתי ללכת למדוד חזיות, והיו כמה דגמים במידה שלי. אלה היו השדיים שתמיד חלמתי עליהם. רציתי שיישארו איתי לנצח. לצערי, המציאות טפחה על פני כשהפסקתי להניק. הציצים הישנים שלי חזרו, ונדמה שאחרי שתי תקופות הנקה נשאר מהם עוד פחות ממה שהיה. מידת החזייה שלי קטנה מכפי שהיתה בתיכון, וזה מקשה עלי לחיות בשלום עם הגוף שלי, שלאחר הלידות עבר עוד כמה שינויים פחות רצויים״.
ברודי לא גאה בתחושותיה, היא הייתה רוצה להיות משוחררת יותר מהעיסוק הזה בדימוי העצמי, אבל אינה מצליחה. ״רציתי להיות מאושרת בגופי הבריא והצנום, המתפקד, אבל אני לא״, היא מודה. ״אני רואה רק חזה לא קיים. זה כמו לחזור לתיכון, אז הבנות היו מחליפות חולצה במלתחות בביטחון, בחזיות תחרה חדשות, ורק אני התחבאתי בתא השירותים כי לא רציתי שיראו אותי בגוזייה. שלא יקראו לי שוב שטוחה כמו קרש או יגידו שעקצו אותי יתושים. באוניברסיטה התבגרתי, התחלתי ללבוש חזיות פוש-אפ ולמדתי לחיות בשלום יחסי עם החזה. עכשיו שוב הגוף והמח שלי במלחמה. אני מרגישה שהחזה שלי לועג לי, ומוביל אותי שוב ושוב למסקנה אחת: אני רוצה הגדלת חזה״.
ברודי החלה כבר לחפש מנתחים ולגגל תמונות של נשים לפני ואחרי, אבל לא הביאה את עצמה לעשות את הצעד האמיתי. ״אני לא מפחדת מניתוח, או מההחלמה. זו ההבנה שבנותיי יבחינו שמשהו שונה בגופי וישאלו שאלות שמפחידה אותי״, היא מסבירה. ״איך אוכל להסביר להן ששיניתי את הגוף שנולדתי איתו כי הוא אימלל אותי? שהחזה שלי גרם לי להרגיש לא נשית וחסרת בטחון? מה אלמד אותן בכך? אני מחנכת את הילדות שלי לחבוק את כל החלקים הלא מושלמים בעצמן, אנחנו עוסקות הרבה בנושא היופי והעובדה שהוא מגיע מבפנים, אני רוצה שיאהבו ויכבדו את גופן. ניתוח יהפוך אותי לצבועה.
"מצד שני, מה לא בסדר בלשנות משהו בעצמך שמחליש אותך? כשמישהו עולה במשקל מצפים שהוא ילך לחדר כושר ויעבוד להוריד אותו. אני לא תומכת במי שמשנים בעצמם כל פרט קטן כמו בובת ברבי אנושית, אבל מה לגבי שינוי דבר אחד שמביא עימו זכרונות קשים וצלקות מהעבר? אני לא יודעת בעצמי מה נכון לעשות ואיך הבחירה תשפיע על בנותי. אמשיך לחקור על רופאים, להשיג המלצות, רק למקרה שפתאום אמצא את המילים הנכונות כדי להסביר את כל זה לבנות שלי".
מה דעתכן? שתפו אותנו