שבוע 20,
כל הסימנים בחדר ההמתנה באסותא, זה שמוסב אחת לשבוע למפעל לייצור בדיקות מי שפיר, אמרו לנו לברוח, ומהר, אבל נשארנו בכל זאת. כשהגענו למפעל כיסיתי את הבטן, וחיכיתי לקולות התוכחה. אבל הבודק הביטחוני בחניון שתק ובקושי הסתכל, המזכירה בקבלה לא שאלה בתדהמה "מה אתם עושים פה?", וכל הנשים שישבו שם מסביב, שנדמו הרבה יותר מבוגרות ממני, מוצדקות-בדיקה הרבה יותר ממני, לא העיפו לעברי מבט תוהה נוסף.
ישבנו על הספסל בתווך שבין שני חדרי הבדיקות, כמו בתחנת אוטובוס מפוקפקת (קו 20, תחנה אחרונה: אימת מי השפיר), והפנינו את המבט, ת', אני ואמא, לסירוגין ימינה ושמאלה. בחדר אחד - פרופסור מסויג קצת בחלוק ירוק, שנראה כאילו ניזון מבדיקות כאלה לארוחת בוקר. הדלת שלו נפתחה כל עשר דקות, ובנות נכנסו ויצאו משם מסופקות, בשיירה עליזה. בשני ביצע את זממו ברנש כסוף שיער, עם חולצת מעצבים ורודה וניחוח אפטר-שייב (אם היה אפשר להריח). הוא יצא מהחדר רק כעבור חצי שעה בליווי מטופלת שעיניה לחות, שהחזיקה ביד כוס מים, ונתמכה על ידי בן זוג טרוד. זה היה הרופא שלנו. שלחתי את ת' לחדר ההמתנה לרחרח, אבל הוא חזר חסר ממצאים מעניינים. נשכנו את השפתיים.
כל הסימנים הראו שאנחנו צריכים להסתלק משם, אבל נשארנו בכל זאת, והרופא קיבל אותנו לחדר בחיוך של מנצחים. וכשאמרתי – "קיווינו שתגיד לנו ללכת הביתה", כולם צחקו, והקרח הדחוס נשבר. ואז הפרופסור עם הצ'ארם פלירטט והצחיק, הרגיע ונסך ביטחון, וגם סיפק לנו את הסחורה, צ'יזבאטים למדורה סוג א', על ילדים עם תסמונת דאון שנולדו לאימהות שלא חשבו שצריך.
השתרעתי על מיטת הטיפולים, ועכשיו כבר לא ציפיתי מהמוניטור למבטי השתאות. חשפתי את הבטן, וחיכיתי לדקירת הקלשון.
סטיבי וונדר, מכירה?
שלושה ימים לפני כבר נקראנו לקבל החלטה שאי אפשר להחליט, אחרי שקבענו מועד לבדיקה אי שם מעבר לקשת. חשבנו שעד אז מישהו אחר בטח כבר ישלח לנו בדואר את התשובה. אנחנו בסוף תמיד מצליחים להחליט מה לאכול לארוחת ערב, אבל כאן זה היה קצת יותר גורלי.
סיכון ממשי להפלה כנגד סיכון זעיר למחלה משביתת שמחות. ואין מי שיעזור לנו לפתור את הקונפליקט. תוצאות הבדיקה הסטטיסטית הראו סיכויים קלושים שמשהו לא תקין, ודחקו אותנו עוד יותר לפינה. היה שם חם וקלסטרופובי. לא מצאנו את התשובה באינטרנט. גם לא מתחת למיטה, בארון המצעים או מאחורי המקרר.
טלפונים לסובבים הוכיחו עצמם כחסרי תועלת. תנו לי מה שיש לכם, ביקשתי צמאת דם בעיניים בורקות. ספרו לי על אלה שלא עשו וכססו את הציפורניים ברגליים עד הלידה, ועל זו שעשתה בלי למצמץ, והפילה את העובר רק יומיים אחר כך. תגידו לנו - ללא ספק ומיד, או שכחו מזה, לעזאזל אתכם. אבל כמו רובוטים שוורצנגרים כולם דקלמו בקול מתכתי – עניין אישי, אי אפשר לייעץ, כל אחד לעצמו, אתם מכירים את התרגולת.
והבדיקה עצמה? "מכירה את סטיבי וונדר", שאל אותי הפרופסור הכובש, בדיוק כשהחדיר את המחט לתוך הרחם הקטנה והשבירה. "כן", עניתי, מכירה, נצבטת בכאב. "אז תדעי שאפילו הוא יכול היה לבצע את הבדיקה הזו". צחקתי, האדמה רעדה (או אולי זו הייתה רק הבטן), והמחט כבר נשלפה החוצה.
הזיעה התקררה, וכשהדלת נפתחה יצאנו לחדר ההמתנה באף מורם, מחזיקים את הגביע. והתשובה? נכון, אחת-אפס לטובת הקטנצ'יק. אבל לא, בבקשה אל תבקשו מאיתנו לקבל החלטה כזו שוב.