השבוע שאלה אותי מישהי למה אני אף פעם לא מרוצה מעצמי. זה קרה בחדר איפור של תכנית טלוויזיה כלשהי, כשרגע לפני שנכנסתי לאולפן הודעתי בפול ווליום שאני ביום שיער גרוע ושכמו כן, כולי תקווה שהכפתור בחולצה לא יעוף היום על הצלם מרוב שהיא מתפוצצת עליי ברמות לא הגיוניות, כן, זה באמת היה רעיון מעולה להשאיל טופ מחברה בגודל של יאנה יוסף.
נו, מה לעשות שאף פעם לא הייתי מהמבסוטים האלה שמסתובבים עם חיוך דבילי על הפרצוף? אני מעדיפה להסתכל על חצי הכוס הריקה ולשאוף ליותר מאשר להתמוגג מחצי הכוס המלאה ולנוח על זרי הדפנה בשאננות. חוץ מזה, איך אומרת הקלישאה, "אושר זה רגעים"? אני מאושרת כשהסלפי מצליח לי בטייק ראשון, כשדליה שימקו מציעה לי חברות בפייסבוק, כשהגי'נס שחיפשתי כל חיי קורץ לי בסייל של סופעונה. אז אני מאושרת. רוב הזמן לא.
"אבל אל תדאגי", אמרתי למאפרת, "רק מעצמי אני לא מרוצה, הסובבים אותי דווקא משביעי רצון בעיניי". זה כמובן שקר גס, אבל לא רציתי לצאת מיזנתרופית, מה גם שהיא ספציפית מושלמת בהחלט, אמנית אייליינר מדויקת שכמותה.
בכל אופן, לאור הממצאים החמורים המפורטים לעיל, ודאי תבינו מדוע כאשר אני נדרשת לסכם מי הם אנשי השנה שלי – מבחינתי מדובר במשימה בלתי אפשרית. הנה, אם כן, רשימת האנשים ש*אינם* אנשי השנה שלי; אלה שבלעדיהם 2014 הייתה יכולה להיות מלבבת הרבה יותר, ובהחלט אשמח לא לשמוע מהם בשנה הבאה.
קים קרדשיאן
אין לי בעיה עם טראש, אני מקווה שזה ברור; יותר מדי אני שולטת במעללי "היפים והאמיצים" בשביל לשחק אותה אנינת טעם. גם לא מפריעים לי צילומים אירוטיים; שכל אחת תתפרנס מכישוריה, ממש לא אכפת לי. אבל מה עושים כשאייקונית טראש פופולרית עושה הסבה לפורנו?
לפני כחודש טבלה קרדשיאן את גופה באמבט של שמן קנולה והצטלמה בעירום למגזין "פייפר" תחת הכותרת שהפכה למאוסה זה מכבר: "לשבור את האינטרנט". כמובן שאתרי החדשות ותכניות הבידור לא יכלו לפספס את זה: בכל זאת מדובר בכוכבת ריאליטי, לא נדווח עליה? כך, תמונות שעד לא מזמן עדיין היו שמורות למגזינים ספציפיים מאוד, נכנסו לקונצנזוס. קים קרדשיאן טשטשה את הגבולות בין פורנו לבידור, ועוד לא דיברנו על כל פקאצות הרשת שמנסות לחקות אותה. מבאס.
הביץ' מה"ווייז"
רק לאחרונה התחלתי להשתמש בווייז; עד עכשיו השתמשתי בבעלי. אבל מישהו אמר לי שזה לא הגיוני להוציא אותו מישיבות או להעיר אותו בלילה רק בשביל לנווט אותי בטלפון, אז התחלתי לנווט בעצמי ותסלחו לי, אני לא מתחברת.
ראשית, למה לשלוח אותי לסמטאות חשוכות רק בשביל לחסוך לי חמש דקות בדרך הביתה? קיצורי הדרך של הווייז הביאו אותי השבוע למעוז הזונות והסודנים בדרום תל אביב, ותנו לי להגיד לכם משהו: הכרחי זה לא היה.
דבר שני: היא שותקת יותר מדי, הבחורה הזאת, שמתם לב? אז מה אם אני נוסעת ישר בכביש ראשי, את לא יכולה להגיד: "סבבה, המשיכי לנסוע" או "שאפו, את בדרך הנכונה"? איזה משפט, פרגון קטן, משהו, כדי שלא ארגיש לבד בדרך לא מוכרת?
ודבר אחרון: אין על מי להתעצבן. מה בדיוק אני אמורה לעשות כשאני מפספסת פנייה - להשאיר הכל בבטן? מצטערת, לא מתאים.
עדי שילון
שאלה לצופי מחוברים: מה ההפך מליאור דיין? נכון מאוד: עדי שילון. מסתמן שככל שליאור חודר ללב ככה עדי מתרחקת. יש כאלה שמקנאים בה על זה שאבא מסדר לה עבודות בכזאת קלות, יש שמלגלגים עליה בגלל הפינוק והבכיינות; אבל האמת היא שעדי שילון לא מעוררת אמפתיה פשוט כי היא מתאמצת מדי.
כמעט בכוח היא הופכת שיחה משפחתית תמימה לווידוי על הבגידות של אבא, מנפנפת ברומן שהיא מנהלת עם גבר נשוי ובקיצור, היא המשתתפת שתעשה הכל, אבל הכל כדי להתפרסם. יאללה רעש, יאללה בלגן, אם אין מה להציע לפחות נשחק עם הקלפים הכי טוב שאפשר.
בינתיים דווח ששילון האב לא מדבר איתה בגלל חשיפת היתר שלו בסדרה, ובאמת, מה מעניין אצל הגברת אם לא אבא שלה? הרי בלעדיו אין שום סיכוי שהיו מלהקים אותה מלכתחילה; אני לא אתפלא אם השיחות החושפניות איתו כלולות בהסכם עם ההפקה.
מדריכת הכושר המעוררת
כבר שלושה חודשים, שלוש פעמים בשבוע, אני מתעוררת לצלילי "אחת, שתיים, שלוש, למעלה, שתיים, שלוש, גבוה", כאילו אלוהים אומר לי - נכון שבבוקר את השטן בהתגלמותו? נכון שאי אפשר לדבר איתך לפני תשע בבוקר, וגם אז רצוי להמתין לעשר וחצי? ובכן, קבלי שיעור פילאטיס בשמונה, ממש מתחת לחלון שלך.
ככה זה כשגרים מעל פארק - מצד אחד את רואה המון ירוק מסביב, מצד שני נאלצת להקשיב לשיעור פילאטיס בלייב. כן, אין ספק שזה בדיוק מה שאני צריכה לראות בשעה שאני עדיין ארוזה בתוך שמיכת פליז ומגששת אחר הבוילר: עלמות חטובות מפלרטטות עם גומיה וכדור פיזיו. תחפשו מקום אחר, פליז?
המוכרת בחנות ליד ביתי
באזור מגוריי ישנה חנות שאהובה עליי מאוד, אבל יש בעיה: לפני כמה חודשים הצטרפה לצוות מוכרת עוכרת שלווה. היא נצמדת אליי – בקטע לסבי אפילו, הייתי אומרת - מרגע שאני נכנסת ועד שאני יוצאת. היא עוקבת אחריי מול המדפים, מלווה אותי לחדרי המדידה, מתעקשת לקפל עבורי את הבגדים ולהעביר אותם בקופה ובקיצור, לא עוזבת אותי לשנייה. ולא הייתי כוללת אותה ברשימה השחורה הזו, אלמלא העובדה שהיא תמיד, אבל תמיד - מנוזלת. ומנגבת את אפה בידה הימנית, זו שנוגעת גם בבגדיי החדשים ובכרטיס האשראי שלי. לא נעים לי לכתוב על זה, האמת היא שניסיתי שלא, אבל אולי למישהו יש פתרון בשבילי? דחוף? תודה.
טל גלבוע
להתרגש מטבעונים זה כל כך 2012, אבל איך אפשר להישאר אדישים לזוכת "האח הגדול" שהסתובבה בסופר עם גדי מתחת למעיל? זה היה סרטון שלא יצא לי מהראש במשך שבועות: הפרובוקטורית בשקל שאלה את המוכר במחלקת הבשר אם יש לו "טלה טחון", וכשהשיב בשלילה - שלפה את בעל החיים מהכיס: "קח, תטחן אותו". מקסים, אה?
לא יודעת כמה אנשים החליטו להפוך לטבעונים בעקבות ההצגה הזאת (ניחוש שלי: אף אחד), אבל מי שהכי פחות התחבר לשואו הזה היה הגדי בעצמו, שמת מקריסת מערכות זמן קצר אחר כך. "העיקר שהמסר עבר", הבהירה גלבוע בעקשנות. כן, אין ספק שזו בדיוק הדרך להגן על בעלי חיים: לקפל אותם מתחת לז'קט ולהבהיל אותם למרכזי קניות.
יצחק לאור
אז רגע, בסוף הוא קיבל את פרס לנדאו או לא? אם מרוב טוויסטים בעלילה כבר הלכתם לאיבוד, קבלו עדכון: מפעל הפייס החליט לבסוף שלא להעניק לו את הפרס.
יכול להיות שלאור הוא באמת משורר גדול - לא מתחברת לטקסטים שלו אבל ככה אומרים. רק מה, כשמדובר בפרס יוקרתי שרק מעטים זוכים בו – מאה אלף שקל שמעניק מפעל הפייס מדי שנה בתחומי האמנות, המחקר והמדע - האם דווקא לאור הוא האיש שראוי לקבל אותו? האם אפשר לנתק את היצירה מן האדם שמאחוריה, עד כדי כך שכספי ציבור יועברו למי שהוגשו נגדו בעבר תלונות על אונס והטרדות מיניות, שלא נחקרו רק בגלל חוק ההתיישנות?
כך או כך, לנצח ייזכר לאור כרודף כבוד פאתטי: במקום להבין שיותר מדי אנשים חושבים שלא מגיע לו ולסגת בזמן, הוא התעקש והתעקש עד שהדלת נטרקה לו בפרצוף. וטוב שכך.