קופצת כיתה, תודה לאל

לבתי מיקה יש שיטה להתמודד עם התחלות חדשות: היא פשוט מדלגת עליהן ועוברת ישר לאמצע. כך למשל, כשהיא רוצה להכיר ילדה חדשה, היא ניגשת אליה ושואלת בפליאה אמיתית, בפול ווליום: "אבל מה זה קשור?"
"מה?", שאלה הילדה בבריכה.
"מה זה קשור בכלל?", שאלה אותה מיקה שוב, "יש לי קוקיות, אתמול היו לי צמות, מה קרה לך?"
"צמות זה יפה", אמרה הילדה.
"בואי, אני אעשה לך", הציעה מיקה.

וזהו. חברות. קצת לפני שהלכנו היא נזכרה להריץ אחורה ולשאול איך קוראים לה. רותם. קבעו להיפגש שם שוב למחרת, תודה, שלום.

השבוע בעיקר הצטערתי על שאינני בת שלוש וחצי, ספונטנית ואמיצה. ביום הראשון ללימודים עמדתי עם בני גיא בפתח הכיתה החדשה, בבית הספר החדש, ואיך להגיד - קצת התקשיתי להרגיש בבית.
זאת אומרת, טכנית, יכולתי לגשת לאמא החמודה שם בפינה ולשאול מאיפה הנעליים, אבל מה זה קשור?

אז התרחקתי קצת מחבורת אמהות שנראתה לי ממש מגובשת, וחייכתי למי שחייך אליי, ואמרתי שנעים מאוד, אני אורית וזה גיא ואנחנו חדשים בשכונה, וכשהגיע הצלצול מעכתי אותו בחיבוקים וגם הדבקתי בוסה ענקית, בהצלחה נשמה, אתה חכם ויפה ואמא אוהבת אותך הכי בעולם!
יכול להיות שפה הייתי אמורה להזיל דמעות שחורות של מסקרה עמידה במים, אבל אני אחת שלא בוכה בחוץ; רק בבית, ואם דחוף אז באוטו.
בקיצור, יצאתי מהכיתה והתחלתי לצעוד לכיוון השער יחד עם עוד אמהות שחלקן לבשו ג'ינס צמוד וחלקן חצאית ארוכה; ועם אבות שחלקם חבשו כיפה וחלקם לא; והרגשתי שזאת לא סתם התחלה חדשה, אלא חתיכת רעידת אדמה.

מזל קשת

כדי שאדם יעזוב מרצונו החופשי - מקום מגורים, עבודה, מערכת יחסים או כל דבר אחר - צריך שיקרה אחד מהשניים: או שאיזה קש ישבור אותו לחתיכות ויגרום לו להבין שמספיק ודי, או שפתאום הוא יגלה אלטרנטיבה שתרגיש לו נכונה כל כך, שמולה יתגמדו כל הספקות.

לי קרה גם זה וגם זה; אחרי שלל ניג'וסים של הנהלת בית הספר הדתי - כמו איסור על אמהות להיכנס עם מכנסיים או עם חצאיות קצרות; איסור על משחקי חצר שאינם תורניים; תגבור לימודי הקודש על חשבון לימודי מדעים; הפרדה בין בנים לבנות כבר מכיתה א' ועוד טרדות שכבר פירטתי בעבר - יום אחד גיא חזר מבית הספר, ובפיו שאלה תמימה: "אמא, מותר לי לשחק עם חילונים?" הסתבר שאיזו מורה דיברה איתם על ניצול מקסימלי של שעות הפנאי ללימוד תורה בחברותא או משהו, ופתאום עלו בו תהיות.
לא יודעת אם הבנתי את זה אז, אבל השאלה הזו - שלא יצאה לי מהראש במשך שבועות ארוכים - הייתה מבחינתי קו אדום. שילד שלי ישאל דבר כזה? האם הבת של עירית לינור תוהה אם מותר לאישה לפתח קריירה? ברגע ההוא קלטתי את הפער בין תפיסת העולם שלי לחינוך שהוא מקבל בבית הספר.

ובמקביל – עברנו לגור במקום אחר, וכשבדקנו את בית הספר הממלכתי-דתי ביישוב, אמרו לנו שהוא בסדר, אבל המסלול המשלב של "קשת" - אוהו. אז הלכנו לגשש, לברר, לדבר עם הורים. משם כבר לא הייתה דרך חזרה.

הדתי מברך, החילוני אומר אמן

דמיינו את זה: ילד עם כיפה וציצית משחק כדורסל עם ילד בגופיה ושיער ארוך. צוחקים, נהנים, הכי טבעי. אחר כך הם הולכים לאכול ארוחת ערב אצל החילוני, בכלים חד פעמיים; הדתי מברך והחילוני אומר אמן. בבוקר הם הולכים יחד לבית הספר – הדתי הולך לתפילה, והחילוני למפגש. בשיעורים הם יחד, בחלק מלימודי הקודש שוב מתפצלים.
אין כאן עניין של נגיעות פולקלור ברוטב תרבות יהודית; הילדים הדתיים מקבלים חינוך דתי לכל דבר, החילונים מקבלים חינוך חילוני-ערכי. ויש פעילויות מעשירות ושיעורים ייחודיים, ולומדים גם משניות וגם יהונתן גפן.
והדתיים לא חושבים שחילונים הם בורים עם פירסינג בגבה, והחילונים לא חושבים שדתיים הם פנאטים שמבקשים את חייך. ולומדים להכיר זה את זה, לפתח דיאלוג, להקשיב. ובכל כיתה יש שתי מחנכות: חילונית ודתית, שמלמדות יחד. ממש יחד. הוקסמתי.

אבל אוי, עכשיו כל מיני דוסים יגידו שאני דת"לשית, רפורמית, מסורתית, חילונית, ועוד כל מיני כינויי גנאי קשים שיגרמו לי לא לצאת מהבית חודשיים מרוב שזה מזיז לי. מה אעשה? אולי פשוט אתעלם מרעשי רקע מיותרים, ממש כפי שעשיתי בשבועות האחרונים, כשדתיים מגזריים בסביבתי הקרובה שאלו למה, איך, מה קרה?
"זה יבלבל את הילד"; "את דוחפת אותו למסלול של חזרה בשאלה"; "מה שטוב לכולם צריך להיות טוב גם לך"; והיה גם הסבר ששמעתי לא פעם ולא פעמיים: "עם השנים, הרמה הדתית של האדם יורדת, אז ככל שנקודת ההתחלה תהיה גבוהה יותר, כך יקטנו הסיכויים שיהיה חילוני". וואלה.

אז אני חושבת שאם ילד נחשף מגיל קטן לכל העולמות ולכל מיני סוגים של בני אדם, זה לא מבלבל אלא דווקא מפקס. זה מלמד אותו לא לחשוש מהאחר ולא לזלזל בו, ומצד שני – להאמין בעצמו ולהיות בטוח במי שהוא. לעומת זאת, כשמתבדלים ומגדלים את הילדים בחממה סגורה מכל הכיוונים - הם מגלים בגיל מבוגר עולמות חדשים, שרק קורצים להם יותר.
ומה עם צורת החינוך? אני רוצה שהילד שלי יחשוב, יחקור, ילמד לשאול שאלות. ישים דגש על המהות ולא על הטכניקה, ילמד דברים לעומק ולא סתם ידקלם משניות כדי לקבל חמצוץ. מסתבר שזה אפשרי.

נגמרו הסנטימנטים

אני לא אומרת שציבור הכיפות הסרוגות צריך עכשיו לשלוח את כל הילדים לחינוך משלב כי חינוך ממלכתי-דתי זה פויה. אני לא אומרת שרק אני צודקת וכל השאר מטומטמים. אהממ. בעצם רגע.
לא, ברצינות, זה לא שראיתי את האור וכעת אני רוצה להפיץ אותו באדיקות דתית של פסיכים. גם ברור שלא לכולם זה מתאים.

אבל אני יודעת שיש כל כך הרבה דתיים שלא מוצאים את עצמם במערכת החינוך הקיימת, ולהם אני רוצה להגיד: אל תפחדו מהאלטרנטיבות. נכון, זה לא פשוט לעזוב מערכת חינוך שגדלנו עליה. מצד שני, החינוך הממלכתי-דתי כה השתנה בשנים האחרונות, כה הקצין והתחרד, אז על מה בדיוק נבזבז פה סנטימנטים?

אני מציעה לכם לחשוב מחוץ לקופסה. לפקפק גם באקסיומות, כי המציאות משתנה כל הזמן וצריך לבחון אותה כל יום מחדש. חינכו אותנו להאמין שאין תחליף לחינוך הממלכתי-דתי, שכל אופציה אחרת תהיה עגלה ריקה. זה לא נכון.
היום אפשר לחנך לדת ולערכים גם בלי להשתעבד למערכת חינוך שהולכת ומקצינה. תפעילו שיקול דעת, תתלבטו, תחשבו. זהו. תחשבו. הנה משהו שבחינוך הדתי פשוט לא מלמדים לעשות.

 >> לטור הקודם: יודה ונינט, תעשו לי ילד

 לכל הטורים של אורית נבון