זה הולך ככה: אישה אחת ניגשת לגבר מעשן ושואלת – "סליחה אדוני, כמה שנים אתה מעשן?"
"עשרים שנה", עונה האיש. "כמה סיגריות ביום?", היא ממשיכה לנג'ס.
"בערך שתי חפיסות", הוא אומר, והיא מתחילה לחשב: "אז נגיד 50 שקל כפול 365 זה יוצא 18,250 בשנה, כפול עשרים זה 365,000 שקל! היית יכול לקנות פרארי!"
"ואת, גברתי", הוא מתעניין, "מעשנת?"
"אפילו לא סיגריה אחת", עונה האישה.
"אז איפה הפרארי שלך, יא בת זונה?"
כשמדליקים לידי סיגריה, אני נדלקת גם
גם לי אין פרארי בחניה. לא שאני יודעת מה כן יש לי שם, אבל פרארי הייתי זוכרת. מצד שני, כשאני רואה אנשים מעשנים, אני פחות חושבת על הכסף שהולך לאיבוד ויותר על איכות החיים שנדפקת ועל השנים שמתקצרות. ובכל זאת אני לא אומרת להם מילה; לא רוצה שיגלגלו עיניים ויגידו שאני מתחסדת, מטיפה, יפת נפש. לא רוצה לצאת שמאלנית.
לכן, כשמישהו מעשן ממש קרוב אליי, אני מסתכלת עליו ככה שיבין שאני לא מרוצה. יש לי את המבט, כן. אני לא צריכה להגיד מילה, בטח שלא להרים את הקול; הבת שלי יכולה לבכות מהמבט הזה. טוב, לא לבכות, אבל להיבהל. ולא הבת שלי. בעלי.
יש המון דברים שמקפיצים לי את הפיוז, אבל סיגריה עובדת עליי כמו שלט רחוק ממש: כשמדליקים אותה לידי - אני נדלקת גם; כשמכבים – אני חוזרת למיוט.
וזה לא קל בכלל, להירתע ככה מסיגריות, כי לפחות בתחום העיסוק שלי - התנזרות מניקוטין פירושה חריגות חברתית לכל דבר. זה הכי בולט ביומיום, כשהחברים יוצאים להפסקת סיגריה, ואותי לא מזמינים. כשמישהו נכנס ומזעיק את שותפתי לחדר לשאכטה, אני מרגישה מחוץ למסיבה ממש. נכון, זה אולי קצת נחמד להישאר לבד לכמה דקות - אפשר לשרבב שפתיים ולהעלות לפייסבוק, למשל – אבל זה עדיין לבד. 
ומה עם אירועים משפחתיים, כשמישהו מוציא סיגריה ואז כולם נזכרים שבא להם לשנורר גם? ומה עם ערב אצל חברים שזורם בכיף עד שהמארח יוצא לעשן במרפסת וחוזר מאחורי מסך עשן? ובבית הקפה, כשהכי בא לך לשבת בחוץ, אבל בסוף את תופסת שולחן בין השירותים למכונת האספרסו, כי האוויר הפתוח שמור למעשנים בלבד? ומה עם כל מיני ידידים, מעשנים כבדים שכה מסובך לשמור איתם על קשר, כי כשיושבים לקפה הם לא יכולים בלי סיגריה, ואת לא יכולה עם?
אכן, המכורים לניקוטין משלמים בבריאותם, אבל גם לסולדים ממנו נקבע תעריף.
חיים רק פעם אחת? בסדר
ועכשיו אזהרה: טור זה מסוכן לבריאות. טור זה עלול להזיק לכם, לילדים שלכם ולכל מי שנמצא בסביבתכם הקרובה. טור זה יהרוג אתכם, נו. בייסורים. אבל אם אתם עוד פה, אז תשאפו ותנשפו. תשאפו ותנשפו. כן. ככה. עוד. לאט לאט. עכשיו תמותו. ביי.
לפעמים נדמה לי שאפילו אם על כל פאקט היה כתוב ש"כל הפותח קופסה זו עלול להתפגר תוך שלוש דקות" – גם אז היו המעשנים שואלים אם יש לי אש ומסבירים ש"חיים רק פעם אחת", "אפשר למות גם בתאונת דרכים" ו"אני עולה במדרגות כמו בן 16, הלוואי עלייך". בכלל, מעשנים הם אנשים מאוד אופטימיים, יהיה בסדר, סרטן זה ללוזרים.
עד שהוא מגיע, ואז הס מלהזכיר את העישון המתמשך. להאשים חולי סרטן במצבם הבריאותי זה דבר מאוד מאוד לא מנומס. ובכלל, קיים הגורם התורשתי, והגיל, והכל משמיים, או שלא, ויש גם סוגי סרטן שלאו דווקא קשורים לעישון, ותעבירו עוד סיגריה כי גם ככה הרופא הקציב שנה וחצי לחיות, אז מה זה כבר משנה?
ואם מדובר בחולה מפורסם, אז הוא גם מתראיין ותוהה למה לו להפסיק לעשן דווקא עכשיו כשהוא גוסס, והמראיין מהנהן בהבנה, ואף אחד מהם לא חושב שתמיד יש סיבה להפסיק לעשן. כי עישון פאסיבי, גם הוא עישון, וקרובי המשפחה והחברים שמסתכנים עם כל הדלקת סיגריה – הם סיבות טובות מאוד להיגמל, גם חמש דקות לפני הלוויה שלך.
סליחה מראש
למה לא להזכיר לכולם שאנשים מתים מזה, פשוט ככה, ושגם אם נדמה שמדובר בתענוג אוראלי שאי אפשר בלעדיו – אפשר ועוד איך? וצריך לעשות הכל כדי להשתחרר ממנו, למענכם ולמען המשפחה והחברים שלכם. למה לא להגיד את זה?
מי פה הנודניק?
אני מכירה המון בדיחות על עישון וסיגריות; חלקן מצחיקות מאוד, במיוחד אם מספרים אותן באינטונציה הנכונה. אבל מה שמצחיק באמת, זה שתמיד בדיאלוג בין מעשנים ללא מעשנים - באים בטענות דווקא לאלה האחרונים. מה אתם רוצים, נודניקים, תסתמו, תנו לחיות.
אבל אני לא אסתום, כי כל חיי אני מתמודדת עם עישון פאסיבי, עם סיגריות שנכפות עליי בניגוד לרצוני. אני לא אסתום כי אני רוצה לנצל את ההזדמנות להזכיר לכולם שסיגריות זה לא מגניב ולא פאן. אנשים חולים מזה, מתייסרים מזה, מתים מזה. ומה אכפת לי לצאת שמאלנית.