יש משהו שאף פעם לא הבנתי, אולי תוכלו לעזור: מה זה בדיוק "ניכוי שליש על התנהגות טובה"? זאת אומרת, "ניכוי שליש" אני מבינה: רוצח שנגזרו עליו 20 שנות מאסר יהיה רשאי לרצוח שוב אחרי 14 שנה, אבל מה זה "התנהגות טובה"? כאילו, איך זה הולך: אהמממ, בוא נראה, אמנם דקרת את השכנה שלך למוות אבל מצד שני לא חתכת לסוהרים את הפנים וגם תמיד קמת בזמן למסדר הבוקר אז יאללה, לך הביתה ובלי שטויות יותר, הא?
יש משהו כל כך לא הוגן בהליך הזה, שמשחרר פושעים בעיצומה של תקופת המאסר. ומילא אם שופטים היו לוקחים את זה בחשבון ומחמירים בענישה כדי לאזן איכשהו את חוסר הצדק, אבל היחס לעבריינים בישראל הוא כה רחום וחנון מלכתחילה, שגם בלי ניכוי שליש - הפשע משתלם.
השבוע החליט בית המשפט העליון לקבל את הערעור של האנס האכזרי מגן העיר. לפני שנתיים, כשקראתי את פרטי האונס הנורא, חשבתי לעצמי שאולי בכלל אין אלוהים. עכשיו, עם ההקלה בעונשו, אני אומרת – שטן בטוח יש.
זה צדק זה?
אז מה מגיע ליצור שעוקב אחרי זוג תיכוניסטים בחניון של גן העיר בתל אביב, נכנס אחריהם לשירותים ואונס את הנערה לעיני החבר שלה? האנס, אחמד בני ג'אבר, התעלל בשניים במשך שעתיים ארוכות, והורשע במעשי אונס והתעללות. שופטי בית המשפט המחוזי קבעו אז ש"מדובר בכתב אישום מהמזעזעים שראינו", וגזרו עליו 30 שנות מאסר. כמו כן, הוטל עליו לפצות את בני הזוג ב- 500 אלף שקל. אגב, מאיפה בדיוק ישיג האנס סכום כזה, והאם כיבד את פסיקת בית המשפט ושילם את מלוא הסכום? מעניין לדעת.
בכל אופן, ג'אבר הגיש ערעור, ושופטי העליון קיבלו אותו: הם החליטו להפחית חמש שנים מעונשו, וזאת למרות התרשמותם ש"מדובר בפשע אכזרי במיוחד שעבירות המין בו רבות". איך אפשר מצד אחד להזדעזע מהאכזריות הבלתי נתפסת, ומצד שני להקל בעונשו של המפלצת? לשופטים הפתרונים.
כאילו שהקונספט הקרוי "ערעור" אינו אבסורדי גם ככה; הנה פושע אכזרי, השטן בהתגלמותו, מבקש את רחמי בית המשפט. סליחה? האם אתה ריחמת על קורבנותיך? אני מניחה שגם הנער והנערה התחננו לחמלה; למה מגיע לך שבית המשפט יחוס עליך עכשיו?
"נו, מה את רוצה", אומרים לי בכל פעם שאני מתלוננת על קלות הענישה, "שנסקול פושעים באבנים? שנתלה אותם בכיכר העיר? הרי גם את רוצה לחיות במדינת חוק". ובכן, ברור. הבעיה היא שביותר מדי מקרים, החוקים מונעים עשיית צדק. ולכן צריך לשנות את החוקים.
האנס עוד יסתובב חופשי בינינו
לפעמים אין לי כוח לחיים האלה. ולא שאני טיפוס מלנכולי, להפך; אני מאוד מאמינה בטוב, באנשים, בשופינג, בנעליים. בעיקר בנעליים. ובכל זאת, לעתים קשה לי להכיל. ואני לא מתכוונת רק למעשי רצח ואונס וסרטוני דעאש שוטפים, אלא גם לתיקיית ה- other בפייסבוק שלי, למשל, זו שאני פותחת רק פה ושם פשוט כי אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שמחכה לי שם. בואו נראה: הזמנה לבקר במקלט לנשים מוכות, בחורה מקסימה שעברה התעללות מספרת לי את סיפורה, אישה עגונה שאין לה כסף לסנדוויצ'ים לילדים מבקשת ממני תרומה; מנת צער בלתי נסבלת, וזה רק מהשבועיים האחרונים. וכמה כבר אני יכולה לעזור? חוסר אונים מטורף.
ההקלה בעונשו של האנס מגן העיר הקפיצה אותי גם משום שרק יומיים קודם חשבתי שמערכת המשפט בישראל דווקא עובדת לא רע, בסך הכל. פרשת גואל רצון הגיעה השבוע לסיומה כאשר האנס והפדופיל קיבל עונש כבד יחסית: 30 שנות מאסר. האיש שניהל כת, ששם את נשותיו בכלא נפשי, שקיים יחסי מין עם בנותיו והוליד מהן שישה ילדים – יבלה את שארית חייו מאחורי הסורגים. "יותר לא אצטרך לחשוש מהיום שבו אראה אותו ברחוב", אמרה בהקלה אחת מנשותיו, דבר שהנאנסת בגן העיר לא יכולה לומר, למרבה הצער. ג'אבר הוא בחור צעיר, בין אם ינוכה לו שליש ובין אם לא, הוא עוד יחזור להסתובב חופשי בינינו.
ולכן אני רוצה לשאול: למה לקחת מהאמריקאים רק את המקדונלדס והקוקה קולה? למה לא להעתיק מהם גם את תרבות הענישה? תארו לכם שבתי הכלא בישראל יהיו קצת פחות מלונות ארבעה כוכבים; שהעונשים על עבירות פליליות יהיו קצת יותר מרתיעים; שעונש מוות יהיה אופציה, במקרים של אונס ורצח ברוטליים במיוחד.
"מדובר בעונש חריג ולא פרופורציונלי ביחס למעשה", טען האנס ג'אבר בערעור שהגיש. צודק; גם בעיניי העונש לא פרופורציונלי: היית צריך לקבל כדור בראש.