הנה אני שוב במצב צבירה אופייני, קרי: מבסוטה על סף המסטולה, כרגיל בלי יותר מדי סיבות טובות. ביבי קורץ לי מהבאנר – "אני צריך אותך איתי", ואני מסמיקה ומעפעפת. מתחיל איתי, החתיך.
ואז טלפון. הבשורה: ג' עבר ניתוח לכריתת צינור הזרע. אני: מקיאה מיד את כל החיוכים. כריתת? צינור זרע? למה? לא שלא ידעתי קודם שמדובר בסרבן תינוקות עקשן, אבל יש משהו יהיר במהלך הבלתי הפיך הזה. מצד שני, גם לעשות ילדים זה לא הכי הפיך.
המטרה: הישרדות
דווקא מחבבת את ג' ורעייתו; יפים, צמחוניים, אידיאליסטיים כאלה. זוג בשנות ה- 30 לחייו שהכריז כבר לפני שנים שלא בא לו להתרחב, ועכשיו זה כנראה סופי. למה? ובכן, כי "גם ככה העולם מחורבן אז למה להתרבות בכלל?"
למה להביא ילדים, נו. ולמה להתחתן ולמה לקחת משכנתה ולמה לנסוע להורים בחגים? כי ככה. כי אני נורמלית, רגילה כזאת, ומה שטוב לאחרים טוב כנראה גם לי.
ובאמת, מה רע בתינוק שצורח בלילות? בפעוט מנוזל שיושב בעגלת הסופר ומשפריץ שוקו על הקופאית? במתבגר שצורח עלייך שהלוואי שתמותי? מתישהו - אחרי שהם מסיימים את הדוקטורט, למשל - ילדים זה שמחה. נראה לי.
רק שבכל פעם שאיזו ילדה נזרקת לירקון בתוך מזוודה או כשלהבדיל, יתום בן שנתיים צורח בבית חב"ד המדמם שהוא רוצה את אמא – אני רואה מולי את ג' ואהובתו, נחרצים וצודקים ויודעים את מה שאני כנראה מסרבת להפנים: שהג'ונגל הזה לא מתאים לילדים, בקושי מבוגרים מצליחים לשרוד בו.
רוצים להעניק? תאמצו חתול
על הסקאלה שבין סמדר שיר לנתן זהבי אני מן הסתם יותר חובבת ילדים מאשר שונאת עוברים ערירית, אבל לפעמים גם אני תוהה בשביל מה זה טוב, להתרבות.
בשביל לאהוב ולהעניק? אאמץ חתול. כדי שמישהו יטפל בי לעת זיקנה? ביקורים מזדמנים בבתי אבות קצת מקשים עליי לדמיין את עצמי בגיל 80 מוקפת בצאצאיי האכפתיים. כדי להשאיר פה משהו אחרי מותי? אפשר גם ספר או פטנט - אלה אפילו יכולים לחיות לנצח, וגם לא חוזרים מהגן עם דג גוסס בתוך שקית מים ומכת כינים בלתי אפשרית.
ובאשר לסוגיית האגואיזם, אני אסכם: ללדת זה אנוכי הרבה יותר מלחיות לבד, ואין כמו תופעת הבייבי בום לדורותיה כדי לקלוט עד כמה. הסטטיסטיקה כידוע מוכיחה שאחרי מלחמות – במקום שהחסידה תעוף ברוורס, שיעור הילודה נמצא בעלייה. ואם דווקא בזמנים שבהם העולם רע ומאיים יותר מתמיד אנשים לחוצים להקיף את עצמם בתינוקות שיסבלו יחד איתם - מי פה האגואיסט, מי?
ובכל זאת, דבר אחד אפשר לזקוף לזכותם של ההורים, וזה שק החרדות הענק שנטלו על עצמם מרצונם החופשי, שיושב על הכתפיים של כל מי שהחליט לגדל בעולם הזה עוד בני אדם פרט לעצמו. ההורות מפגישה אותך עם מערכת פחדים ודאגות אינטנסיבית ושונה כל כך מכל מה שהכרת קודם, שכל ילד שעולה לכותרות בנסיבות טרגיות לא יכול שלא להזכיר: הרולטה מסתובבת, אין לדעת את מי תסמן מחר.
הנורמטיביים יפסיקו להשתכפל?
לכן מעניין אותי - כמה פרפקציוניסטים כמו ג' ואהובתו יסתובבו כאן בעתיד? כאלה שיהיו מספיק אמיצים להחליט שאם אי אפשר להבטיח ליצורים חסרי אונים אהבה אינסופית ועתיד מושלם, עדיף לא להביא אותם לפה מלכתחילה?
כרגע אני מכירה עוד איזה שניים-שלושה. אנשים שבמובן מסוים הפכו את האג'נדה שלהם לסוג של קריירה; כותבים פה ושם טורים סמי פרובוקטיביים על החיים ללא ילדים וחוטפים מכות מטוקבקיסטים כועסים. יכול להיות שמתישהו הם כבר לא יצליחו לעצבן יותר, פשוט כי הם יהיו הרוב?
זה לא חדש שדווקא זוגות בעלי אמצעים מקפידים על תכנון המשפחה בעוד שאלה שחיים מהיד לפה לרוב לא סוגרים את הבאסטה לפני הילד השישי, אבל עזבו מצב כלכלי, אותי מפחיד דבר אחר; שמתישהו, ככל שהדפוקים למיניהם - שכבר עכשיו מתרבים בלי לחשוב יותר מדי - יציפו את העולם ברוצחים, אנסים ושאר חיות אדם, ככה יותר ויותר אנשים מתוחכמים, מודעים ובעלי יכולת נתינה – מה שבשירותי הרווחה אוהבים לכנות נורמטיביים - יחליטו שהם לא מסוגלים יותר להתמודד עם הרוע, ויעצרו את תכנית שכפול הגנים האנושית.
תסתכלו סביבכם - כבר עכשיו יש פה יותר מדי אנשים מהסוג הלא נכון. וכבר עכשיו יכול להיות שבאמת, טובת הילדים היא לא להיוולד לעולם כזה.
מסקנה: יש מצב ש- ג' בעצם אוהב ילדים יותר ממני, האגואיסטית שעמוק עמוק בפנים, אולי בכל זאת בונה על איזה בן מסור, רצוי דוקטור, שידאג לאמא שלו הזקנה.