תינוקות יקרים, תסתדרו בלי חיתולים?

בסדר, אני מודה, יש לי חיבה מסוימת לנעליים. ולג'ינסים. ולעגילים. ובכל זאת – כבר כמעט שנתיים שאני ותחביביי מהווים הוצאה שולית ביותר מהתקציב המשפחתי. בסיכום החודשי, בתנו הפעוטה מיקה שותה לנו את כל הכסף, ככה בשלוקים גדולים. וזה עוד לפני שהיא בעצמה גילתה את הנעליים. והג'ינסים. והעגילים.

אומרים שהמאבק הבא הוא על גידול הילדים בארץ הזאת, ואני מאוד מקווה שזה נכון. אמנם שמה הנשי של קבוצת הפייסבוק שהניפה את הדגל – צרחת האמהות הצרכניות - מגמד את הסוגיה הכואבת ומסנן החוצה 50 אחוז מקהל היעד, ובכל זאת, שאפו על היוזמה החשובה.
סוף סוף מחאה מסודרת של פראיירים מקצועיים, שנמאס להם להיות כאלה.
הורות זה מקצוע, את זה אנחנו כבר יודעים, אבל מה עושים עם הגילוי שכדי לעבוד בו בישראל צריך חתיכת הון עצמי?

 מה יהיה? הפעם אכפת לי

"אני אגיד לך מה אנחנו עושים", אמר לי לא מזמן אב לתאומים בני שנה ושמונה חודשים. "אנחנו גומלים אותם עכשיו מחיתולים. הגננת אומרת שהיא לא בטוחה שהם בשלים אבל אין לנו ברירה. גם תחליפי החלב חונקים אותנו ואולי נקצץ בהם בקרוב. לא יודע מה יהיה".

ומה יהיה, באמת? משום מה, הפעם ממש אכפת לי.

אלא שיש בעיה - מדובר במאבק נבוך משהו; קשה לנו להגיד שאנחנו לא עומדים בזה יותר. לא נעים לנו לומר שהילדים שלנו – האהובים, המתוקים, המהממים - כבר עולים לנו הרבה יותר מדי.

לסחוט כסף מאיתנו, ההורים, זה כל כך קל, מניפולטיבי ודוחה - שמתחשק פשוט להקיא (ומיד לנקות עם מגבונים שעולים 30 שקל לרביעייה).
והרי בעידן המטורף הזה, כשאנחנו רואים את הילדים בעיקר על לוח השעם במשרד, ובכל בוקר יוצאים מהבית עם שק ענק של רגשי אשמה מקועקע על הגב – הדבר היחיד שמרגיע אותנו זה לקנות להם את הכי טוב, הכי יקר, הכי הכי.

שוק התינוקות מגלגל מיליונים בדיוק מהסיבה הזאת; הוא פורט על העצבים הכי רגישים שלנו, על האינסטינקטים הכי עמוקים. כאן כבר לא מדובר בנו, אלא באיכות החיים של הקטנטנים האלה. ואיזה מן מפלצות אגואיסטיות נהיה בעיני עצמנו, אם נקנה להם דברים בזול? אם נחפש כל הזמן איפה אפשר לחסוך עליהם?

ואיך הילד שלכם - פשוט או יוקרתי?

לכן בשנים האחרונות מתנהגים כלפינו, ההורים, בחוצפה שעוברת כל גבול, בלי בושה ובלי פיקוח, כשהשיא הוא לשווק כל מוצר בשתי גרסאות – הפשוטה והיוקרתית. וכעת החליטו נא, הורים אשמים שכמוכם, לאיזו קבוצה הילדים שלכם שייכים.

חברות החיתולים אומרות לנו: החיתולים שלנו סופגים פצצה, אבל רוצים שהתינוק שלכם באמת יקום יבש בבוקר? הואילו נא לשלם כפול עבור גרסת הבייבי-אקטיב-שמקטיב שלנו.
גם שוק תחליפי החלב דוהר עלינו בכיף: האוכל שלנו הכי קרוב לאמא - ממש סוג של חלב אם טבעי בקופסה עם תאריך תפוגה לעוד שנתיים וחצי - אבל רוצים שהתינוק שלכם לא סתם יצמח לגובה אלא גם יפתח נגיד, כדוריות אדומות ואיזשהו סוג של איי קיו? תוסיפו כסף ותקבלו את הוורסיה המתקדמת, כי על אוכל מזין הרי לא תוותרו.

וגם לא על בגדים שווים או צעצועי התפתחות, ודי להזכיר את אותה רשת ישראלית שחוגגת על חשבוננו כבר שנים - עם מחירים מרקיעי שחקים על בגדי תינוקות מסין ומשחקים שבחו"ל נמכרים במחירי שוק. 

והמטפלות. והגנים. והקייטנות באוגוסט. והחוגים. ומעל כל אלה – צל כבד ומשתק של חוסר ודאות נוראי. כי אם אנחנו קורסים תחת עול המזון והחיתולים, מה יהיה בעתיד הרחוק יותר, כשהילדים יצטרכו עזרה במימון הלימודים? והחתונה? וה... דירה בנתניה?

רוצים את הכי טוב עבורם, לא בכל מחיר

 אני למחאה הזאת מתחברת מעמקי נשמתי האמהית וארנקי השסוע. זוהי מלחמה חשובה, אלמנטרית ובעיקר אמיצה.
לא פשוט לקום ולומר – כן, אנחנו רוצים את הכי טוב עבור הילדים שלנו, אבל לא בכל מחיר. אנחנו אוהבים אותם יותר מאשר את עצמנו, ובכל זאת לא מסכימים להתמוטט כלכלית כדי לגדל אותם.

כי גם לעבוד כמו חמורים לפרנסתם, גם לראות אותם בעיקר בתמונות וגם לשקוע בחובות כדי לקנות להם חיתולים שסופגים גם בלילה - זה פשוט כבר יותר מדי.

 >> לכל הטורים של אורית נבון