איפשהו ישנם אנשים שאומרים את האמת כששואלים אותם מה הציון שלהם בפסיכומטרי, אני בטוחה בזה. כלומר, מעולם לא פגשתי אותם, אבל אני מתארת לעצמי שהם קיימים, בני האנוש האמיצים האלה, שבמקום להוסיף לציון האמיתי את שנת הלידה, לעגל כלפי מעלה ולהכפיל בשתיים - פשוט מודים: לפי מבדקי האקדמיה, יצאנו מטומטמים.
אני כמובן לא מדברת על גאוני המתמטיקה שקיבלו 710 (בלי קורס!), אלא על האנשים הרגילים, אלה שלא מגיבים טוב לפרבולות ופותרים בעיות באלגברה בשיטת האן-דן-דינו.
אגב, אותם גאונים עם 710 בפסיכומטרי, הם גם היחידים שיתעניינו לדעת כמה קיבלתם בפסיכומטרי. תשובתי להם: מספיק בשביל מדעי החברה.
ד"ש ליואל גבע
אכן, סוגיית הפסיכומטרי לא הותירה בי צלקות: זה לא שבניתי על קריירה של רופאה כירורגית והפסיכומטרי האכזר קבר את שאיפותיי. גם ככה בתקופת האוניברסיטה כבר עבדתי ב"קול ישראל" וחלמתי להיות הדליה מזור הבאה, ואת התואר עשיתי ככה על הדרך, שיהיה. ובכל זאת אני מרוצה מהרפורמה שמוביל משרד החינוך, להפחית מחשיבות המבחן המגוחך הזה.
השבוע הכריז השר שי פירון שמשנת הלימודים הבאה, קבלה לאוניברסיטאות ולמכללות תתאפשר גם בלי פסיכומטרי. כמובן, לא בכל התחומים, ויש עוד כמה אותיות קטנות שם למטה, אבל הכיוון ברור: בסופו של דבר סטודנטים יוכלו להשיג תואר אקדמי על סמך תעודת בגרות בלבד.
פייר, שאפו. מדוע מי שמעוניין ללמוד משפטים או פסיכולוגיה צריך להבין בפרבולות, אף פעם לא הבנתי. באותה מידה לא ברור למה מתמטיקאים צריכים לדעת מה זה "אספלנית". בעצם, למה שמישהו יצטרך לדעת מה זה "אספלנית"?
היחידים שהרוויחו מהפסיכומטרי הם אלה שהתלבטו בין פיזיקה למדעי המחשב, ובינתיים עשו קופה אצל יואל גבע כמדריכים; במהלך השנים התפתחה סביב המבחן תעשייה שלמה של כסף, כסף, ועוד כסף. נדמה לי שהפסיכומטרי בודק בעיקר שני דברים: יכולת חרישה, ויכולת כלכלית. ולא שאני מזלזלת בשתי אלה, אחרי הכל, מדובר ביכולות קריטיות ביותר לרכישת תואר אקדמי בישראל.
אבל כשאלה תנאי הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה, מה הפלא שכולנו מכירים בעלי תואר ראשון ושני שהם אידיוטים גמורים? מה הפלא שבוגרי אוניברסיטאות מצטיינים לא מוצאים את עצמם בשוק העבודה?
תואר אקדמי אינו ערובה להצלחה בחיים, ובוודאי שאינו יכול לנבא הצלחה מקצועית. אז מה כן? מבדקי אינטליגנציה רגשית, כמובן.
המוח הרגשי מתפתח
אינטליגנציה רגשית זה כמו חוש הומור: או שיש, או שאין. ובכל זאת, מדובר ביכולת שאפשר לפתח ולשפר בכל גיל; בספר "אינטליגנציה רגשית" מתאר ד"ר דניאל גולדמן, מומחה עולמי בתחום מדעי המוח וההתנהגות, גני ילדים וכיתות ניסיוניות שמחנכות לאינטליגנציה רגשית ומביאות תוצאות; התלמידים מראים אמפתיה ויכולות חברתיות ואישיות מעל לממוצע.
מודעות עצמית, ניהול רגשות, קשירת קשרים חברתיים, שליטה בכעסים ובדחפים – כולם מאפיינים של האינטליגנציה הרגשית, וכולם מדידים. בעשורים האחרונים פותחו מודלים חדשים לבחינת המוח הרגשי, כמו גם שאלונים שבודקים אינטליגנציה רגשית חברתית, ואינטליגנציה רגשית אישית.
ברור שיש משקל לאופי וליכולת מולדת; זה לא שלימודי אינטליגנציה רגשית בהכרח יהפכו את כולנו לדובוני אכפת לי על קשת בענן. אבל תארו לכם כמה נעים יהיה כאן, אם כל אדם מאותגר רגשית יחויב ללמוד את יסודות האינטליגנציה הרגשית לפני שהוא מתחיל לרכוש השכלה.
וכמובן שמהר מאוד יקומו מכונים וקורסים שילמדו אינטליגנציה רגשית לקראת מבחני הקבלה לאוניברסיטה – מה יותר טוב מזה? מדובר בחובה שתהפוך לזכות: אנשים בתחילת חייהם הבוגרים יקבלו כלים להתמודדות אישית, ואנחנו כחברה אולי נצליח סוף סוף להוריד את שיעורי האלימות במשפחה, ברחוב, בכל מקום.
ומשם הלימודים אולי יזלגו גם לבתי הספר. ולגנים. יקודמו פרויקטים לכשירות חברתית ותכניות לפיתוח האינטליגנציה הרגשית כבר מגיל הגן, וילדים בני ארבע ילמדו להתבונן, להקשיב, להבין באנשים. ולא יהיה דבר כזה חרם בבית הספר. או התעללות במורים. וואו, לא הייתם רוצים לחיות בעולם כזה?
יאללה רפורמה
די, יואל גבע, יהיה בסדר. תמיד יהיו המונים שיצטרכו עזרה עם הבגרויות במתמטיקה. בינתיים אני מקווה שהרפורמה במשרד החינוך תמשיך לצבור תאוצה, עד שגם היכולות הרגשיות יקבלו את הפוקוס הראוי להן. אם כבר רפורמה, אז עד הסוף.
כי אם מועמדים יתקבלו רק על סמך תעודת הבגרות, שוב נישאר עם חרישה כתנאי קבלה יחיד - שהרי מה בדיוק ניתן ללמוד מתעודת הבגרות, מלבד על יכולתו של התלמיד לשבת על התחת עד אור הבוקר? מבדקי אינטליגנציה רגשית יתנו מדד נוסף ליכולותיהם של המועמדים באוניברסיטאות, ואף ישמרו את התואר האקדמי כסמל סטטוס.
ואז בעלי תואר ראשון יהיו לא סתם חרשנים עם תעודה, אלא בני אדם טובים יותר - לעצמם ולאחרים. בני זוג טובים יותר. הורים טובים יותר. עורכי דין, מורים ומדענים טובים יותר. אמן.