אישה נוהגת (צילום: kristian sekulic, Istock)
אז איפה עושים פה פרסה?|צילום: kristian sekulic, Istock

מכירים את זה שמישהו משוויץ באיזה הישג, אבל במקום להתפעל אתם רק מבינים כמה בעייתי הוא, בעצם? לאחרונה זה קורה לי במיוחד עם פרסומות בטלוויזיה, למשל: "חדש - פיצה עם 100 אחוז גבינה אמיתית", אהממ, אז מה מכרתם לי עד עכשיו? או קולקציית השניצלים המוכנים "ללא חומרים משמרים" – בניגוד לסדרה המורעלת שלכם, זאת אומרת?
ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות, שאני אומרת: לאט לכם, חברים. לפעמים נפנוף בהצלחות עלול לשים פוקוס על החסרונות דווקא.

ובכל זאת אני לא יכולה להתאפק: השבוע, לראשונה בחיי, הסתדרתי לבד בכבישי תל אביב! כן, זה נכון: עד עכשיו בעלי ניווט אותי בטלפון. פוסטמת כבישים, מה לעשות.

* * *

איילון צפון הוא השטן. גם איילון דרום. וגם גשר ההלכה, רחוב המסגר, דרך השלום ומחלף לה גארדיה, אלוהים, רק לא מחלף לה גארדיה! אין סיוט גדול יותר מלנהוג ולקלוט פתאום מרחוק - "מחלף לה גארדיה", ברגע שאני רואה את השלט הזה, אני יודעת שהגעתי לאזור הסכנה: אני מכאן אגיע רחוק. אני מתכוונת, ממש רחוק. לצומת תפוח אפילו.

בואו נפתח את זה: כבר 15 שנה אני נוהגת, ואף פעם לא ידעתי לנסוע לבד לשום מקום מלבד לעבודה, להורים שלי ולקניונים בסביבה. לא משנה לאן הייתי צריכה להגיע - ברגע שהייתי נכנסת לאוטו, היה לי ברור שבסוף אמצא את עצמי בחולון. אלא אם הייתי צריכה להגיע לחולון, ואז לא היה שום סיכוי שאגיע לחולון, אבל כן לנתניה. או לפרדס חנה. או לכביש הערבה.

מדובר בחוסר התמצאות טוטאלי במרחב, שהוא למעשה חוסר אונים מתיש ממש: אין לכם מושג כמה שעות מחיי בזבזתי בכבישי הארץ בניסיון להבין איפה אני נמצאת. בדרך כלל אני עלמה שיודעת להסתדר ואף מחזיקה מעצמה אינטליגנטית ונבונה למדי - אבל תנו לי הגה, ורק שאלה אחת תעסיק אותי: איפה לעזאזל עושים פה פרסה?

הכי הסתבכתי בתל אביב: בכל פעם שהייתי צריכה לנסוע לעיר הגדולה, הרגשתי כזאת קטנה. מה כל כך מבלבל בתל אביב, תשאלו, ואני אתהה בחזרה: מה לא? המזלגות, הכיכרות, השלטים, הסרגלים, הצמתים, שדרות רוקח, גשר קרליבך, מחלף לה גארדיה! שנדבר שוב על מחלף לה גארדיה?
ויש בתל אביב עוד בעיה: מאחר שאין חניה בנמצא, גם כשכבר הייתי מגיעה למחוז חפצי, היה עליי להמשיך בנסיעה עד לכחול-לבן המיוחל. היש אכזריות גדולה מזו? כבר הגעתי! הנה אני! אבל כמו משה רבינו שראה את הארץ מרחוק אך נתקל באין-כניסה, כך אני: מביטה בבית הקפה בדמעות ונאלצת להמשיך לחפש חניה. ולחפש. ולחפש. ולחפש. ופתאום יש פנייה ימינה בלבד, ואז שמאלה בלבד, ושוב ימינה, והופ, אני בגבעתיים.

* * *

עם השנים גיליתי עוד ועוד מאותגרות כמוני, לעומת אפס גברים שסובלים מהבעיה הזו. אין ספק, מדובר במגבלה נשית להכעיס. יותר מזה: פה ושם היו נשים שממש עשו איתי תחרות מי יותר מאותגרת: "את נסעת עם הילדים לג'ימבורי ברננים והגעת לכלא תל מונד?", שאלה מישהי בזלזול, "אני הסעתי את חמותי למודיעין והגעתי לירושלים!". או "לקח לך שעה לנסוע הביתה מקניון איילון? אני נסעתי שעתיים מדיזנגוף סנטר לרכבת צפון!"
זה גרם לי לתהות האם יש כאלה שסבורות שללכת לאיבוד בכבישי ישראל זה נשי ונחשק ומעפעף כזה? כי בעיניי זה הכי לא סקסי שיש.

אפשר היה לחשוב שהווייז יציל אותי מעצמי, אבל הוא רק הפך את הכל לגרוע פי אלף. כי פתאום כולם ידעו איך להגיע לכל מקום, ואילו אני נשארתי תקועה הרחק מאחור; צא ביציאה השנייה, צא ביציאה השלישית, צא בעוד 800 מטר, זהירות מכמונת מהירות לפניך – איכשהו, כל העסק רק בלבל אותי יותר.
ובכן, המשכתי להשתמש בבעלי. כבר כתבתי על זה בעבר: בכל פעם שהייתי צריכה להגיע לכתובת לא מוכרת, הוא היה פותח מפה ומנווט אותי טלפונית. כן, בהחלט מותר להעריץ אותו על הסבלנות ועל קור הרוח.

לפעמים, כשהייתי חוזרת מנסיעה מתסכלת במיוחד, הוא היה מנסה להסביר לי איך מגיעים לכביש 1, איפה זה גני יהושע ומתי כדאי לנסוע דרך כביש 6, "סתם בשביל ידע כללי", הוא אמר, "את חייבת לדעת את הדברים האלה". אבל אני הייתי מביטה בו בעיני עגל נבוכות: מי זה כביש 6? מה יש בגני יהושע? איך קוראים לי? באיזו שנה אנחנו נמצאים?

וכך המשכנו: אני בדרכים, הוא חברי הטלפוני. עד שהשבוע קרה משהו דרמטי: נמאס לי. פשוט נמאס לי לגמרי להיות תלותית כזאת, טיפולית כזאת, נזקקת כמו ילדה עם קוקיות. עד מתי אתאם פגישות לפי הלו"ז של בעלי, כדי שיוכל ללוות אותי בטלפון?
אז כששוב הייתי צריכה להגיע למקום לא מוכר בתל אביב, אמרתי לעצמי: חלאס, את יכולה! אין מצב שתצליחי בפעולות מורכבות ככתיבת טור והכנת ממולאים, ודבר פשוט כמו לנסוע לבית קפה – יהיה בלתי אפשרי עבורך.

הפעלתי את הווייז, כיביתי את הרדיו, ועזרתי לבחורה מהווייז לעזור לי: האטתי לפני צמתים כדי לתת לה צ'אנס לומר לי לפנות בזמן. הקפדתי להסתכל מדי פעם במכשיר כדי לקלוט את שמות הרחובות שבהם אני אמורה לפנות. ובעיקר: התרכזתי כאילו אני מינימום מנתחת מוח בתפקיד. החלטתי שהפעם אסור לי לטעות, פשוט אסור. והגעתי ליעד.
בערב שוב הייתי צריכה להגיע לתל אביב, ושוב סמכתי על הווייז. האטתי והסתכלתי והתרכזתי, והגעתי! לא רוצה להישמע דרמטית, אבל זה היה אפילו קצת מרגש.
עובדתית, דבר לא השתנה: לא נוספה לי אונה, גם לא עין ביונית שכיוונה אותי פתאום. זה היה, פשוט מאוד, עניין של החלטה.

 >> לטור הקודם: יש דאעש, אין אלוהים?

לכל הטורים של אורית נבון