בלילה חלמתי על אורי אורבך. ישבנו אצלו בסלון על אספרסו כשר ועוגיות פרווה, ואז שאלתי: "אורי, למה יש לך פלזמה גדולה כל כך?"
"כדי שאוכל לראות ערוץ 'תכלת'", הוא ענה.
"ואורי, למה יש לך אייפון גדול כל כך?"
"כדי שאוכל להכחיד חזירים ב'אנגרי בירדס'".
"ואורי", המשכתי לשאול, "למה יש לך שפם גדול כל כך?"
"כדי שאוכל לנגב עדויות אחרי שאני יורק בפרצופם של הבוחרים שלי", הוא אמר.
"אני לא מבינה", התבלבלתי, "אתה הרי כל כך סובלני ופתוח, מתי הפכת לכזה חשוך וחסר בושה?"
הוא גיחך וליטף את שפמו: "למה להעליב, תגידי 'ערמומי'. זאב, את יודעת".
"אבל אורי, תמיד היית שומר היער!"
"אל תזכירי את זה אפילו", הוא נבהל, "את רוצה שיטרפו אותי? ואגב, למה יש לך ג'ינס צמוד כל כך, ילדתי?"
"מה רע בהפרדה בין בנים לבנות?"
זה לא נעים לחטוף נבוט בראש, אבל אולי עדיף להתעורר ככה מלהמשיך לנמנם. כבר שנה וחצי - מאז שהבן שלי עלה לכיתה א' - שאני לא ישנה כל כך טוב בלילות. רק שהשבוע התברר לי שעד עכשיו דווקא עצמתי עיניים יופי; עובדה שהכתבה שפורסמה במגזין סוף השבוע האחרון על ההקצנה בחינוך הדתי, היממה אותי לגמרי.
הסיפורים של ההורים לא חידשו לי דבר, כמובן; ספריית בית ספר עם ספרי קודש בלבד, כללי צניעות מחמירים לאמהות, אברכים במקום מורים, משחקים תורניים בחצר, ביטול מסיבות בגלל אי הסכמה לגבי השתתפות האבות – אני הרי מכירה את כל אלה מקרוב כל כך, כלום כבר לא מפתיע אותי. התגובות של אנשי הציבור הדתיים, לעומת זאת, השאירו אותי ללא מילים.
"הקצנה היא לא בהכרח דבר שלילי", אמר בכתבה אבי גיסר, ראש מועצת חמ"ד - גוף מטעם הממשלה שמייעץ למשרד החינוך. "בשנים האחרונות מתרחב בציבור הדתי זרם של אנשים בעלי סטנדרטים תורניים מוקפדים יותר ולכן אין לי שום בעיה שגם מערכת החינוך תלך לכיוון הזה".
אין לך שום בעיה שמערכת החינוך תלך לכיוון הזה, מיסטר גיסר? אבל לי יש בעיה. ולעוד המון הורים אחרים יש בעיה. ועכשיו השאלה היא איך אתה מתכוון לפתור את הבעיה הזאת?
ואם כבר משרד החינוך "נענה לדרישות ההורים שמגיעות מהשטח", כפי שאתה אומר, למה לקבל דווקא את דרישותיו של הזרם התורני האדוק ולא את בקשת ההורים הליברלים להשאיר את הסטטוס-קוו שהיה נהוג בחינוך הדתי עד היום?
אז הקו של משרד החינוך ברור עכשיו לגמרי, אבל בפוליטיקה הארצית המצב לא יותר טוב; מתברר שח"כ אורי אורבך, יו"ר סיעת הבית היהודי, חושב בדיוק אותו דבר. "יש הורים שחושבים שמגמת ההתחזקות היא דווקא טובה", אמר אורבך ותהה: "מה בעצם רע בהפרדה בין בנים לבנות?"
ובכן, אורי, זה רע כי ההפרדה הזו היא דבר שלא היה קיים בעבר, ואם כבר מחליטים להחיל על מערכת החינוך הדתית כללים חדשים - הם צריכים להיות מקובלים על כל הציבור הדתי, או לפחות על רובו. הגיוני, לא?
פעם הוא היה שפוי
מעבר לאכזבה הקשה מכך שמי שהיה אמור לייצג אותי בכנסת מפנה לי עורף - ישנו גם תסכול עמוק ברמה האישית. כי במשך שנים ארוכות, אורי אורבך היה המנטור שלי. פגשתי אותו בגיל 12 - ילדה עם קוקיות וחצאית ג'ינס עד הברך, כתבת בעיתון הילדים "אותיות" שהקים וערך. "את כותבת יפה, ילדה, תוכלי להגיע רחוק", הוא אמר לי, ואני נקשרתי אליו; לא חשוב כמה האמנתי בעצמי, הייתי צריכה לידי מישהו שיאמין גם.
בהמשך הוא ליווה אותי, מנטאלית, בכל תחנה מקצועית שבה עברתי; בימים שבהם עוד לא היה פייסבוק ואייפון, פשוט התקשרתי אליו מתי שרק רציתי, והוא תמיד ידע לתת לי עצה טובה ואוזן קשבת.
הקשר בינינו נותק לפני שנים, אבל אני תמיד נשאתי אליו עיניים. בכנסת כמו בעיתונות, ראיתי בו קול מתון ושפוי שמאזן את כל המטורפים מסביב; בעיניי, היכן שלא יהיה, הוא המבוגר האחראי בשטח. פעילותו הפוליטית שהוקדשה בעיקר לקירוב לבבות בין דתיים לחילונים, וההתבטאויות הסובלניות שלו בנוגע להומואים ולנשים במגזר הדתי - נתנו תחושה שאכן יש על מי לסמוך.
אז למה דווקא כשמתעוררת בעיה כה מהותית שמעסיקה את ציבור הבוחרים שלך, אתה מדבר כל כך הרבה שטויות, אורי? למה כשאותם מצביעים שהשתכנעו לבחור בך – פונים אליך בשעת מצוקה – התשובה שלך היא שאין מצוקה?
"לא כל כניסה של גרעין תורני לבית ספר היא איום קיומי, ההורים מגזימים", אתה קובע, ואני אומרת: אולי תניח קצת לפוליטיקה ותחזור לכתוב חמשירים במוסף השבת? אם כבר אתה מצחיק אותי, לפחות תעשה את זה בחרוזים ועם כמה שפחות נזק לעתיד החינוך הדתי.
מנהלי בתי הספר נאבקים על יוקרה
אבל בואו נבין רגע מה בעצם קורה פה, כי לא במקרה משתלטים דווקא הדתיים ה"תורניים" על מערכת החינוך של הכיפות הסרוגות; במגזר הדתי-לאומי, אדיקות דתית מתקשרת עם מצוינות ואיכות. במשך שנים רבות, ישיבות תיכוניות נהנו ממספר גבוה של תלמידים מצטיינים ומאחוזי הצלחה מרשימים במיוחד בבגרויות. הקונספט של לימוד תורני לצד תגבור במקצועות החול - הפך את הישיבות הללו למוסדות יוקרתיים, ואת בוגריהם למצטייני דיקן חמושים בכיפה וציצית.
התלמידים הפחות טובים שלא התקבלו לישיבות, פנו לבתי ספר דתיים מקצועיים שהציבו גם סטנדרטים דתיים גמישים יותר.
היום המצב שונה לגמרי; ישיבות תיכוניות מובילות נסגרו בינתיים, ולעומת זאת בתי ספר דתיים-טכנולוגיים העלו את רף הקבלה ואת אחוזי הזכאים לבגרות. ובכל זאת, בעיני רבים במגזר, רמה דתית גבוהה עדיין באה בד בבד עם מצוינות בלימודים.
מכאן שואבים הגרעינים התורניים את כוחם; מגיעה קבוצת הורים אדוקה למנהל בית ספר, ואומרת לו – "אדון מנהל, אנחנו רוצים לרשום את הילדים שלנו לבית הספר שלך, אבל רק בתנאי שתבוא לקראתנו מבחינה דתית. כך המוסד שלך יגדל ויתוקצב בהתאם, ואתה תהיה מנהל של בית ספר יוקרתי ומצליח. אם תסרב, נלך לבית ספר מתחרה שייהנה מכל זה".
כן, חברים, ככה זה עובד; כך קרה בשכונה שבה אני גרה כעת, כך קורה במקומות אחרים בארץ; המנהלים סוגרים הסכמים כאלה מתחת לשולחן - לעתים בניגוד להחלטות רשמיות שהתקבלו באסיפות הורים - וכששנת הלימודים נפתחת, ההורים מופתעים לגלות שילדיהם לומדים כעת במוסד שונה לחלוטין, עם תגבור של שיעורי תורה על חשבון מדעים, ובלי קלפי "סופרגול" בהפסקות.
בשלב הזה כבר אין להורים ברירה אלא לסתום את הפה; המנהל הרי לא יסכים לוותר על הקבוצה הדוסית שהגיעה לעשות לו נעים בכיס, וההורים הפחות אדוקים גם ככה חוששים להסתכסך איתו. כך נופלים בתי הספר הדתיים לידיים של "הגרעינים התורניים" הללו, ואנחנו רואים ומתפוצצים בשקט.
כשהרוב לא קובע
במלחמה הזאת על ערכי החינוך הדתי - לא נשפך דם אבל יש חיילים עם רצח בעיניים, וקרבות רחוב מרים. אספר לכם על מקרה שקרה לי לפני חודשים ארוכים; בשכונה שלי הוחלט לפתור את בעיית ההקצנה באמצעות פיצול בית הספר לשניים: מוסד דתי-ליברלי שבו בנים ובנות ילמדו יחד, ומוסד דתי נפרד ותורני יותר.
ובכן, האוכלוסייה התורנית החלה בקמפיין הפחדה במטרה לשכנע משפחות איכותיות בשכונה לרשום את ילדיהן לבית הספר הנפרד, בטענה שהמוסד המעורב יקבל גם תלמידים מסורתיים שידרדרו את הרמה הדתית שלו.
יום אחד שמעתי במכולת שיחה קולנית בין שתי אמהות; שכנה שלי, גברת עם כיסוי ראש וחצאית באורך הנכון, ניסתה לשכנע את חברתה שבית הספר התורני טוב יותר. "רק פרחות ישלחו את הילדים שלהן לבית הספר הזה, בואי אלינו", היא פקדה על חברתה.
עמדתי ממש ממול ולא יכולתי שלא להתערב: "תסלחי לי", אמרתי לה, "בית הספר המעורב יהיה איכותי מאוד. גם הבן שלי ילמד שם, עם עוד הרבה ילדים מהבניין שלנו" - כאן נקבתי בכמה שמות של משפחות שהיא מכירה, והיא שתקה.
כשהתרחקתי קצת, שמעתי אותה אומרת לחברתה בפול ווליום, כדי שאשמע: "עכשיו את מבינה איזה טיפוסים יהיו בבית הספר הזה?"
טיפוסים סובלניים עם דרך ארץ וגם קצת סטייל שלא היה מזיק לך, חמודה. תנסי את זה בבית בין קריאת שמע להפרשת חלה, בסדר?
כן, עכשיו אני גיבורה אבל אז כמעט התחלתי לבכות ליד הבננות. לא אומרת לה שלום במעלית מאז; פוסטמה גסת רוח, העיקר שיש לה חצאית וכיסוי ראש.
זה לא סיפור יוצא דופן, חברות מספרות לי על מקרים דומים כל הזמן. יש אסיפות הורים שמסתיימות בבכי, הערות משפילות ליד הילד בנוגע לאורך החצאית, ויכוחים על נדנדה בגינה שגולשים לפסים אישיים; זו השגרה כעת, זה המצב. הכל רותח ומבעבע, אנשים אוכלים זה את זה חיים, עוד שנייה כולנו נתפוצץ, אבל אורי אורבך אומר שהכל בסדר.
אז מי ידליק את האור, מי? האימפוטנטים ממשרד החינוך שלא מבינים כלום בדתיים? הפוליטיקאים חובשי הכיפות שמעדיפים לדאוג לתחת שלהם במקום להכריז על מצב חירום ולגבש פתרון?
כמה עצוב; ביער שלנו - דתי לדתי זאב, החושך שולט והרוב לא קובע. תחי הכיפה הסגורה.