אני לא צריכה ימי הולדת בשביל לחשוב שהחיים הם סופלה עם נר וסוכריות קופצות, אבל במקרה יש לי היום יום הולדת, ויש לי פה על השולחן סופלה עם נר וסוכריות קופצות. "רוצה לטעום?", שאלתי את מיקה בבוקר, כשראיתי אותה נועצת עיניים בצלוחית הצבעונית.
"לא משנה", היא אמרה בטון בוגר שעשה לי חשק לאכול אותה, "זה יומולדת שלך, תאכלי את".
איך קורה שפריקית מתוקים שכמותה מסרבת להצעה כה אטרקטיבית? פשוט מאוד - בחודש האחרון היא מחתימה כרטיס אצל רופאת השיניים בקצב של אחת לשבוע, מה שגורם לה – וגם לי - להבין שכל המתוק הזה עלול להיות מר מאוד.
אכן, צילום רנטגן אחד שווה אלף סיפורי קריוס ובקטוס; לפעמים כדי לעשות שינוי צריך פשוט להיכנס לשוק. וכשאני אומרת "שוק" אני מתכוונת, למשל, לטיפול שורש פלוס ארבע סתימות. לילדה בת ארבע ורבע, כן? שאלוהים יעזור.
שוקו רק בסופי שבוע?
גם אם אגייס את כל סימני הקריאה שבעולם, עדיין לא אצליח לתאר את ההלם שאחז בי למראה שן הכסף של בתי הקטנה. "איזה יופי מיקוש, יש לך כתר, תראי מחר לכולם בגן", ניסיתי להתלהב כשהציגה בפניי את האטרקציה, אבל הלו, ילדה בת ארבע צריכה ללכת לגן עם כתר על הראש, לא בתוך הפה! מה קשור תלתלי זהב, אף כפתור, וכתר בשן? קצת כמו לפגוש פעוטה על סטילטו או נער מתבגר עם מקל הליכה; מן אקססורי קינקי, מיותר, פשוט לא מתאים.
אבל זה מה שקורה כשבמשך שנים הבת שלך מתקתקת שוקולד וסוכריות; מתישהו מגיע הזמן לשלם את המחיר. אני יכולה להתלונן כאן על הפינוקים של סבא וסבתא ועל הקינוחים בצהרון ועל שקיות יום ההולדת פה ושם ועל הצ'ופרים שהיא מקבלת בביקוריה אצל חברים, אבל האמת היא שהאשמה העיקרית היא אני; מעולם לא הגבלתי את כמות הממתקים השבועית, שלא לומר היומית.
עד לא מזמן הייתי מהאמהות האלה שחושבות שזה ממש נחמד שיש ארון ממתקים בבית ואצבעות קינדר במקרר, ובכלל, ממתקים זה כיף, חלק בלתי נפרד מהילדות, מה יש? גלגלתי עיניים על אמא שאמרה לי שהיא מרשה שוקו רק בסופי שבוע, התקוטטתי עם אב שביקש באסיפת הורים להפסיק להגיש כריכים עם שוקולד בגן, ואם זה לא מספיק – אפשרתי למיקה לצחצח שיניים לבד, כלומר להרטיב קצת את המברשת וללטף את השיניים שלה או של הבובה שלה, אין לי מושג, למי יש כוח להתווכח עם ילדה עקשנית שרוצה עצמאות?
אלה בדיוק החומרים שמהם עשויים רגשי האשמה שנחתו עליי כשהרופאה הסבירה ש"המצב הזה הוא תוצאה של יותר מדי ממתקים מצד אחד ותחזוקה לקויה מצד שני".
הנחמה היחידה היא שמדובר בשיני חלב, ולהורים שלה יש שיניים טובות בסך הכל, ו"אני מקווה שעם שינויי הרגלים - השיניים הקבועות יהיו במצב יותר טוב", סיכמה הרופאה. חסר להן שלא.
נו מור חמצוצים
וצריך גם לדבר על הנזק הכלכלי: אומרים שטיפולי שיניים זה דבר יקר, אבל האמת היא שבכל מה שקשור לילדים, מה שעולה ביוקר זה לא הטיפול כמו המתנות שאחרי. בואו נראה מה היה לנו בינתיים: ברבי כלה, ברבי נסיכה, ברבי בבריכה, תיק של הלו קיטי, מברשת שיער פלוס מראה של הלו קיטי, ועוד היד נטויה.
בדרך כלל זה הולך ככה: אני מבטיחה לה מתנה שווה בתנאי שתתנהג יפה, אנחנו נכנסות לרופאה, היא מקבלת טשטוש, ואחרי שעה בערך מתחילים את הטיפול שבמהלכו היא מנסה לבעוט לי בראש ולהוציא לי את העיניים תוך צרחות אינדיאניות שמלחיצות את הילדים בגן הסמוך. אחרי שהסשן מסתיים היא בוחרת הפתעה מהסלסילה במרפאה, ואז באוטו:
"אמא, נכון התנהגתי יפה?"
"אהממ, נכון".
"ונכון הייתי גיבורה?"
"אהממ, נכון".
"אז מה תקני לי?"
ואז אנחנו יוצאות לשופינג צעצועים ומדבקות, וחוזרות לבית ריק מחמצוצים וסוכריות טופי ומטבעות שוקולד. ואחר הצהריים אני שמה על השולחן צלחת ענקית של פירות חתוכים, ולידה צלחת ענקית לא פחות של אצבעות גזר, מלפפון וגמבה. אגב, לא רוצה להשוויץ, אבל בימים האחרונים נרשמה פה התלהבות גם מברוקולי מאודה ושעועית ירוקה.
אני לא בעד התנזרות, אבל
אני לא רוצה להטיף מוסר לאף אחד, אלוהים יודע כמה אני שונאת שמטיפים לי. אבל אם אני יכולה לגרום אפילו להורה אחד לשנות גישה - אני את שלי עשיתי. אגב, הבעיה היא לא רק בעצם אכילת המתוקים, אלא גם בתכיפות הארוחות והנשנושים: כשאוכלים פחמימות וסוכרים לעתים קרובות במשך היום ללא ריווח, רמת החומציות בפה יורדת, וכך עולה הסיכון לעששת ולהתפתחות חורים, סתם שתדעו.
אז ביי ביי מיץ פטל, שלום ולא להתראות ביצי קינדר; חבל שהייתי צריכה לחטוף את הכאפה הזאת בשביל להבין מה טוב בשביל הילדה שלי, אבל מוטב מאוחר. אני לא בעד התנזרות, ואין לי שום בעיה עם ממתק קטן בשבת - בטח שלא עם סופלה-יומולדת - אבל ממש לא יותר מזה. לפעמים החגיגה נגמרת. וטוב שכך.