אני שואלת דבר פשוט: למה כשהוא קונה עוף, בסוף אני זאת שעומדת במטבח ומורידה לו את התחת? הוא לא יכול לבקש מהקצב בסופר לעשות את זה? ולמה הוא בוחר פלפלים קטנים, הרי אני כל הזמן מסבירה שבשביל ממולאים אני צריכה את הגדולים. לא את הקטנים. לא את הבינוניים. גדולים! ולמה הבית כל כך מבולגן? והשכונה הזאת מחורבנת? אני רוצה לעבור לגבעתיים, וגם מכונת קפה.
בעלי אלעד ממשיך לסדר כלים במדיח ויודע שאין טעם לענות לי; זה המונולוג הקבוע שלי בשישי בצהריים - כשאני עצבנית אני מסתובבת בין החדרים ומדברת לעצמי בקול - תכונה שירשתי מסבתי.
ורק כשאני נזכרת שבעוד ארבע שעות נכנסת השבת, אני סותמת סוף סוף, וחותכת את התחת של העוף, וממלאת את הפלפלים הקטנים מדי, ומסדרת את הבית שאין בו מכונת קפה ושנמצא בשכונה המחורבנת הזאת.
כן, בשישי-שבת העולם הופך למדכא וטעון שיפור. ואם אני נשמעת לכם חמצמצה, זה פשוט משום שכשומרת מסורת, מדי סופשבוע אני הופכת מעלמה חופשייה לשפחה חרופה.
בית כנסת? משעמם
יש כאלה שמכייפים בשבתות, ויש כאלה שבדיוק אז נמכרים לעבדות; קוראים להם דוסים. ולכן כשאומרים שיום שבת הוא יום מנוחה, אני אומרת – סליחה, תלוי למי.
אם בסופי שבוע אתם נוסעים לים, מטיילים, מבלים במסעדות ובשופינג ובאופן כללי עושים מה שבא לכם – זה אכן חופש אמיתי. אבל אם בשישי אתם עובדים כמו חמורים ובשבת משתעממים בבית עם הילדים שאוכלים לכם את הראש – איזו מין מנוחה זאת? בסך הכל החלפתם את הג'וב המשרדי בעבודה מפרכת פי אלף.
בשבתות הקיץ הארוכות, בהיעדר טלוויזיה וכשמוצ"ש מגיע לא לפני שמונה בערב - אין ברירה אלא להיכנע למשחקי קופסה. המון משחקי קופסה. האם אפשר למות מרוב טאקי? לפעמים נדמה לי שכן.
"למה את מציגה את זה כאילו את משתעממת בבית", מתקומם אלעד, "בשבתות את הרי לא נמצאת רק בבית כל הזמן". אוי, נכון, סליחה; אני משתעממת גם בבית הכנסת בבוקר, וגם בגינה אחר הצהריים. יודעים למה? כי הדבר היחיד שאני עושה שם – חוץ מלאוורר את השמלות הצנועות שלי – זה להקשיב לעצות כיצד לעבור מהנקה למזון מוצק, ולרכילויות על הזוגות הגרושים בשכונה. אלה נושאי השיחה החמים על ספסלי הגינות ובתי הכנסת, ואגב, ביררתי – זה קורה בכל הארץ – דתיים בשבתות נאלצים להתיישב על ספסלים ירוקים ולרכל, תוך שהם מנסים לקלוע חצאי ענבים לפיותיהם של פעוטות סוררים.
בחיי, כבר עדיף טאקי.
שבת דתית אך חופשית זה אפשרי?
"אז תעשי מה שאנחנו עושים", מציע לי חבר דתי, "אנחנו לא יוצאים מהמיטה כל השבת". ממממ, נשמע מעניין. "אני מתכוון למשמרות שינה", הוא מחזיר אותי למציאות, "כשאני חוזר מבית הכנסת אני הולך לישון ואשתי שומרת על הילדים, וכשאני מתעורר – מגיע תורה ללכת לישון".
או קיי, זה כבר מזכיר לי את יום כיפור, כשבורחים לתרדמה כדי לא להרגיש את הרעב. מה, ככה פעם בשבוע? אלך לישון כדי לא להרגיש את השבת? אולי פשוט אקח גלולת שינה בשישי בבוקר, שתכניס אותי לקומה עד למחרת בערב? לא, ממש לא נראה לי.
חברתי לועסת השרצים נאנחת: "מה את חושבת, גם אצלנו זה לא פשוט. כבר מיום רביעי אנחנו מריצים את השאלות הרגילות: 'מה נעשה', 'לאן נלך', 'במוזיאון המרציפן היינו לפני שבועיים'. תאמיני לי, הייתי מעדיפה לישון".
בסדר, מאמי, לכי לישון. או למוזיאון המרציפן. את מבינה, לך יש אפשרות לבחור, לי אין.
תגידו - מה הבעיה, אם שבת דתית לא נראית לך, תעברי לצד השני. ובכן, אם הייתי רוצה להפוך את השבת שלי ליום-ים, כנראה שהייתי עושה את זה, נכון?
אלא שהמסורת בכל זאת חשובה לי, כמו גם האווירה המיוחדת; נרות דולקים, מפה לבנה, קידוש וחלות – נכונים בעיניי יותר מאיסוף צדפים וברביקיו בחצר. אז מה הפתרון? זהו שאין; לא תיתכן שבת אטרקטיבית במרחק הליכה, וסופשבוע שכולו חופש ומילוי מצברים, לעולם יתנגש עם השבת היהודית.
על כן אני אמשיך לצנזר חיוכים כבר בחמישי, ולנהום בשישי, ולרכל בשבת.
לנוח? אולי בעוד 50 שנה, אתם יודעים איפה.