לפני כמה ימים נתקלה שכנתי ר' בבעיה לא צפויה: "אני מכינה קיש פטריות", היא מספרת, "ופתאום אני מגלה ש- 300 גרם קשקבל נעלמו מהמקרר! התברר שבעלי חיסל הכל! עכשיו, השעה היא אחת עשרה בלילה, התערובת אוטוטו בתנור, מאיפה אני אשיג קשקבל? ישר שאלתי בוואטסאפ מי יכולה לעזור ותוך עשרים דקות הכל הסתדר".
"מצאת קשקבל?", שאלתי.
"לא, אבל מישהי העבירה לי 200 גרם חלומי, שזה די דומה, וקיבלתי גם 200 גרם מוצרלה. זה מאוד שידרג, אפילו הבת שלי אמרה".
"אה, יופי".
"והבשלנית שבחבורה נתנה טיפ: לשפשף שיני שום על התבנית לפני ששופכים את התערובת, לקבלת ארומה נפלאה".
"אוקיי".
"שכנעתי אותך?"
"אהממ, לא".
מה שקורה פה זה שר' לקחה על עצמה משימה בלתי אפשרית: לגרום לי להיכנע לקדמה ולהוריד סוף סוף וואטסאפ, "כדי שתוכלי להיכנס לקבוצה שלנו, אני אומרת לך, אחרי שתצטרפי לא תביני איך יכולת בלי זה".
הבעיה היא שבכל פעם שהיא מנסה להדגים בפניי למה כדאי לי – אני משתכנעת בעיקר למה עדיף שלא. הודעות על קשקבל. באחת עשרה בלילה. הנה קונספט שמוטב לי בלעדיו.
גם אין לי ווייז
רק לאחרונה קלטתי: אנשים מקנאים בי. בטירוף אבל. למה? לא בגלל אוסף נעלי העקב המרשים ולא בזכות כשרוני למרוח לק בתשעים שניות – שתי ידיים, שתי שכבות – אלא בגלל עובדה אחת פשוטה: אני בין הבודדים שלא נכנעו לטרפת הוואטסאפ.
אנשים מתחרפנים מזה; מתפעלים ומתפלאים בו זמנית, מביטים בי בהערכה מהולה בבוז קל; בדיוק כמו אז, כשסירבתי להיסחף לשגעת הקנדי קראש, כך עכשיו עם הוואטסאפ: "איך יכול להיות שאין לך?", הם תוהים בפול ווליום, ואז לוחשים: "אל תורידי, עדיף ככה, אני מצטער על היום שנכנסתי לזה".
ככה זה עם טרנדים משוגעים: קודם ינסו לגרור אותך למועדון, רק אחר כך יודו שאיזה כיף לך שם בחוץ והלוואי עלינו.
ולא רק וואטסאפ אין לי; גם לא שום אפליקציה אחרת. כן, אני מאלה שמכינים ממולאים בלי לצלם לאינסטגרם; שנמסים מהחוכמות של הילדים בלי להשוויץ בטוויטר; אפילו בווייז אין לי צורך. למה לי להסתבך עם הוראות טריקיות כמו "בעוד ארבע מאות מטר פני ימינה", אם אני יכולה פשוט להחזיק את בעלי על הקו ולקבל ממנו תדרוך מפורט בלייב תוך שאני עובדת עליו שהגעתי בטעות לצומת תפוח? לא יודעת, אותי זה מצחיק.
רק פייסבוק יש לי, כדי להישאר קצת מעודכנת. זה לא אומר שאין לי פה ושם חשק לסגור את הפרופיל, אגב. המשבר האחרון שלי היה בדיוק יומיים לפני שמצאתי את עצמי ברשימת הישראלים ששווה לעקוב אחריהם בפייסבוק; בחיי, בן זוגי יעיד. מאז אני שם כדי להישאר, בכל זאת המעמד מחייב.
אז מה קורה?
אבל עם כל הרתיעה שיש לי ממנה, דבר אחד טוב ייאמר לזכותה של אפליקציית הוואטסאפ: שמה הולם אותה מאוד. כמה אירוני, שתוכנת הפטפטת הזו, שבאמצעותה אנשים שהיו שמחים לא להיפגש לעולם שולחים זה לזה הודעות מיותרות – נקראת על שם אותה תהיית מסדרון סתמית; זו שאיש לא מתייחס אליה ברצינות, לא השואל ולא הנשאל.
"מה קורה?" – הרי לכם קושייה שהתשובה עליה לעולם תהיה "סבבה".
במו אוזניי שמעתי בחדר איפור של תכנית טלוויזיה שתי נשים שהכרתי היטב, מנהלות ביניהן את הדיאלוג הבא:
"מה קורה?"
"סבבה, ואצלך?"
"סבבה".
ואחר כך הן מיהרו כל אחת לדרכה – זו לבקר את אביה שעבר אמש צנתור, וזו לפגישת טרום-גירושים עם עורך דינה; סיפור אמיתי לגמרי.
ולא שאי אפשר לנהל בוואטסאפ גם שיחות בעלות ערך, אבל למה לא לדבר בטלפון או להסתמס או אפילו – סליחה מראש אם זה נשמע אולד פאשן – להיפגש? בבית קפה או סתם בבית, על קפה שחור או הפוך חלש, עם שניים סוכר או בלי, ואולי בכלל אספרסו קצר? אני אומרת: אם אין לכם מושג איך החבר שלכם שותה את הקפה שלו – יש פה בעיה.
בא לי שקט נפשי
אבל וואטסאפ זה לא קנדי קראש, ואין ספק שבהתנזרות הזו שגזרתי על עצמי יש גם חסרונות. העיקרי שבהם הוא שאני קצת אאוטסיידרית עכשיו: לא יכולה לשמור על קשרים עם קולגות, לא שותפה לקבוצות חברתיות רלוונטיות, לא מקבלת עדכונים מהגן של מיקה (שמגיעים אליי רק כשבעלי זוכר לשלוח לי במייל), ובזמנו הייתי האחרונה לראות את תמונתה של הנערה שבילתה עם אייל גולן, תארו לעצמכם.
כן, אני לגמרי מחוץ למסיבה, אבל מצד שני יש לי איזה שקט נפשי; בכל פעם שאני שומעת את הוואטסאפ של בעלי מצפצף; בכל פעם שמצרפים אותו לעוד קבוצה שלא נעים לו לעזוב; או כשהוא מחפש בגוגל איך להשתיק את צליל קבלת ההודעה ולבטל את ה"לאסט סין" הארור - אני אומרת תודה לאל שיש לי רק פייסבוק ומיילים וסמסים. גם זה הרבה יותר מדי.