ילדתי היפה, את לא שמנה

אין דבר שאני אוהבת יותר מלקנות שמלות קטנות לבתי מיקה. טוב, בעצם יש; לקנות שמלות קטנות לעצמי. ובכל זאת בחודש האחרון יצאתי לשופינג בעיקר בשבילה; עם מכירות חיסול של 1 פלוס 1 פלוס 3, למה לא לקנות לה סטוק נאה של שמלות קיץ שיתאים גם לשנה הבאה?

מאחר שיש לי טעם טוב ובן זוג שכבר התייאש מלעקוב אחרי כרטיס האשראי שלי, הארון של מיקה בהחלט מעורר קנאה. הרכש השווה האחרון הוא שמלת כתפיות מנוקדת, עם פסי מלמלה דקיקים למטה וריץ'-רץ' בצדדים.
זוהי שמלה מהסוג המשוכלל שדורש הוראות הפעלה, על כן בפעם הראשונה ניסיתי להשחיל אותה מעל ראשה של מיקה כששני הרוכסנים היו סגורים למחצה. "אוי", מלמלה הפעוטה בעצב, "זה קטן". אבל אז ברוב תושייתי גיליתי מה הבעיה, והחלקתי אותה על הגוף המתוק.

"איזו שמלה מהממת, נכון מיקה?", שאלתי את הדרדסית, מחכה לצהלות השמחה וקריאות ההתפעלות שלה. אלא שהיא, במקום אושר צרוף, דגמנה תוגה אמיתית: "אמא", היא שאלה, "אני שמנה?"

אני לא רוצה שהיא תהיה דאבה

זה היה רגע די מבהיל. רבאק, הילדה עוד לא בת שלוש, מה שמנה, מה? אם כבר עכשיו היא מפתחת תסביכים בקהאמיים שכאלה, מה יהיה בגיל ההתבגרות?
"את הכי יפה בעולם", חיבקתי אותה, "ואת לא שמנה". אם כי כשמסתכלים, רואים עליה את הגנטיקה של אבא. ולאבא יש כתפיים של מקרר תדיראן שתי דלתות, עורף של מתאגרף מצרי ושוקיים של דב רוסי. מיקה מתוקה ועדינה, אבל מאסיבית בדיוק כמוהו. ולפעמים אני שואלת את עצמי איזה גוף יהיה לה כנערה, ולפעמים כשהיא מבקשת שוקולד אני מציעה לה מלפפון במקום. ואז יש לי בחילה מעצמי, כי אני יודעת שזה לא רק בגלל השיניים.

אני לא רוצה שהיא תהיה דאבה. לא רוצה שתהיה מהילדות האלה שמתנשפות בשיעורי התעמלות וקונות שמלת בת מצווה בתפירה אישית. אני מאחלת לה רזון גם כי אני דואגת לבריאות שלה, אבל בעיקר כי זה יותר יפה. יש גם שמנות יפות עם סטייל וכל זה, נכון. ובכל זאת.

הבעיה היא, שאני פשוט לא מסוגלת להתחיל לספור לה סוכריות. אז אני חותכת לה סלט ומכינה לה חביתה במחבת טפלון כי ביצה בשמן זה באמת מגעיל נורא, אבל מצד שני – לא מנהיגה בבית משטר ממתקים קפדני.
מיקה היא פעוטה יפהפייה עם תלתלי זהב, אף כפתור ולחיים שדורשות ביס - מה לה ולחישובי אחוזי שומן? ואיך אפשר לשלוח אותה לגן עם תחתוני גמילה, ואז לשכנע אותה לאכול גזר במקום ופל? אי אפשר להיות בבוקר בת שלוש ובערב בת עשרים.

ארון ממתקים זה אייטיז?

כך שאני מוטרדת קלות, אבל לא באמת עושה משהו בקשר לזה. כי ילדים צריכים לאכול ממתקים, ככה אני חושבת. לא יותר מדי ולא במקום ארוחות מסודרות, אבל אצלי בבית יש ביסלי וערגליות, וטרופית לא רק בימי הולדת. לי זה נראה הגיוני מאוד, אבל מהתגובות מסביב אני מבינה שמדובר באג'נדה קצת יוצאת דופן בימינו.

"ארון ממתקים זה כל כך אייטיז", מסבירה לי ש'. אצלה ממתק זה צ'ופר לשבת, "ובשאר ימות השבוע יש פירות טריים או יבשים ומיצים טבעיים, הם נראים לך מסכנים, הילדים שלי?"
האמת היא שקצת. כשהבן שלה מגיע אלינו הוא מתנפל על צלחת העוגיות עוד לפני שהיא נוגעת בשולחן, אבל ש' לא מתרגשת: "ברור שכל ילד אוהב ממתקים, זה לא אומר שצריך לתת לו. הוא גם רוצה לראות טלוויזיה עד עשר בלילה ולהתחבר למחשב באינפוזיה, אז מה?"
ש' היא מסוג ההורים שרואים במיץ פטל ציאניד, ודורשים מהגננת לתת לילדים צימוקים וחרובים במקום ממרח שוקולד.
"הכל עניין של מינון", מזכירה חברתנו התזונאית, אבל איך אפשר לדבר על מינונים וכמויות, אם מבחינתה של ש' גם במבה זה ממתק?
ברור שהתזונאית בצד שלה: "תדעי לך שתפריט דל שומן חשוב מאוד בגילאי שנתיים-שלוש", היא מעדכנת אותי. "בתקופה הזו נקבע מספר תאי השומן בגוף, ותזונה בריאה בשלב הזה תעזור למנוע השמנה בעתיד. שלא לדבר על מחלות", היא נאנחת, "אני מטפלת בילד בן עשר עם סכרת! השמנת ילדים היום זו מגיפה".

ואנחנו שתינו זיפ

אבל הלו, אנחנו שתינו זיפ ואכלנו ביסלי ובמבה חופשי והיינו ילדים רזים, אז איך זה שדווקא היום, עם כל הברוקולי הזה, הדור הצעיר רק הולך ומשמין?
איך זה שפעם האמהות היו שמנות והילדים רזים, והיום הילדים שמנים והאמהות רזות? אולי כי לספור קלוריות זה עסק שמשתלם רק מגיל מסוים. אולי כי ילדים צריכים להיות ילדים, עם שפם של שוקולד ושיערות סבתא על מקל. זוכרים את זה? צמר גפן מתוק היה הממתק האהוב עליי בילדותי, ובכל זאת הייתי דקה כאטרייה.

בניגוד למיקה שלי, שמגדלת כרס קטנטנה. מתי לעזאזל זה מפסיק להיות חמוד? בכל מקרה, כשאני רואה אותה מסתכלת במראה ואז מתקרבת קצת לתת לעצמה נשיקה, אני רק רוצה שהיא תמשיך לאהוב את עצמה ככה תמיד.

>> לטור הקודם: קצין דתי רואה פורנו? אלוהים ישמור

לכל הטורים של אורית נבון