אם יש משהו שגיא לא מתלהב לעשות, זה לבוא איתי לקניון. ודאי תשתוממו: 'איך זה יכול להיות? את הרי אמא כיפית בטירוף שתמיד קונה לו פיצה וגלידה וקילו סוכריות גומי בתנאי שימתין בסבלנות בזמן שאת מודדת נעליים, איפה פה הבעיה?'
ובכן, הבעיה היא שאני לא מרשה לו להיכנס לבד לשירותי הגברים, על כן בשעת הצורך הוא נאלץ להיגרר איתי לשירותי הנשים, לא לפני שהוא צורח בכניסה בפול ווליום שהוא לא מוכן להיכנס. לפעמים המחזה כה קורע לב, שגבר-שקר כלשהו שנקלע לסביבה, מציע לי להיכנס איתו ולהשגיח עליו בשבילי. לא תודה.
מדובר בתסריט קבוע שמבאס אותי בכל פעם מחדש, ובכל זאת אני לא מתקפלת; איך אומרים, עדיף שהוא יבכה עכשיו, מאשר שאני אבכה אחר כך.
"את לא נורמלית", אמרה לי לא מזמן חברה שצפתה בסצנה בלייב, "כשהוא היה קטן עוד איכשהו הבנתי, אבל הוא כבר בן תשע, עד מתי תמשיכי להתעקש?". התשובה היא - עד שארגיש שהגיע הזמן, לא שנייה אחת לפני. הבן שלי לא ייכנס בלי ליווי למקום שבו לגיטימי לפתוח את הריץ' רץ', נקודה. ובכל זאת, לאחרונה קרה משהו שגרם לי לשקול את העניין.
"הרי לא היית רוצה גבר בתפקיד גננת"
הכל התחיל יום אחד, כשסיכמתי עם ע' שתאסוף את מיקה מהצהרון; הבנות שלנו חברות טובות, ויוצא לנו לעזור זו לזו מדי פעם. אבל באותו יום היא התקשרה אליי קצת מהוססת: "תשמעי", היא אמרה, "אני תקועה בעבודה, יכול להיות שבעלי יוציא את הבנות היום, זה בסדר?"
בסדר גמור, אמרתי לה, מנסה לחשוב מה פספסתי פה. זאת אומרת, למה זה חשוב מי בדיוק אוסף אותן, ומדוע היא טורחת לעדכן אותי במיוחד?
אחר כך, כשהתפלאתי באוזניה מה פתאום, הגיע תורה להרים גבה; האם לא שמעתי שיש בגן אמהות שלא מסכימות שבנותיהן ישהו לבד בחברת אבות מהגן? ובכן, לא, ממש לא ידעתי שהעולם הזה יכול להיות כל כך פסיכי.
ע' מצדה הביטה בי כאילו זה עתה צמח לי זנב על הראש: "מה את מתרגשת", היא שאלה, "עם כל מה שקורה היום, זה לא כזה רע שהורים מגלים ערנות. את יודעת שלא מזמן מישהי הביאה אלינו את הבת שלה, וכשהיא גילתה שרק בעלי בבית היא נזכרה פתאום שיש לה חוג? רק למחרת כשלחצתי עליה היא הודתה שהיא 'לא לוקחת סיכון בדברים האלה'".
וואו. אני חושבת שאני הייתי נעלבת נורא, אבל ע' קולית כרגיל: "זה הרי לא אישי נגדי. היא פשוט מרגישה שבשביל הבת שלה, הסביבה לא מספיק בטוחה כשהאמא לא נמצאת באזור. אפשר להבין".
אפשר להבין מה? שכל הגברים הם פושעים בפוטנציה? שאני צריכה לשדר למיקה שעליה להיזהר מהאבות בגן, לטעת בה חרדות ולגרום לה לא לסמוך על אף אחד – עד שיוכח אחרת?
"אל תהיי דרמטית", נוזפת בי ע', "הרי לא היית רוצה גבר בתפקיד גננת, וכשמיקה הייתה תינוקת לא לקחת מטפל אלא מטפלת, וכשאת רוצה לצאת בערב את מתקשרת לבייביסיטר ממין נקבה – כולנו מעדיפים נשים בחברת הילדים שלנו, מה לעשות שככה זה הרבה יותר בטוח?"
אי אפשר לנצח
אני מתחילה להריץ בראש כל מיני אבות-של שאני מכירה: זה יורד עם בתו לפארק וסוחב לה קבוע את האופניים בעליות; ההוא מפנק בארוחות ערב שהטוסטים שלי מחווירים לעומתן; שלישי מרשה למיקה לעזור לו לעבוד בגינה. ויש כמובן גם את חסרי הסבלנות האלה שצמודים באינפוזיה לאייפון, בדיוק כמו שאמהות יש מכל מיני סוגים; כך או כך, אני לא חוששת מהם לרגע.
בשירותים ציבוריים אין לי מושג את מי גיא יפגוש, אבל לפחד מאבות של ילדים בגן? לא יודעת, נשמע לי מופרע לגמרי. כל כך מופרע, שלרגע אני מוכנה לחשוב שוב על סוגיית השירותים; עד כדי כך אני לא רוצה להשתייך לז'אנר ההיסטרי.
לא, ממש לא בא לי לגדל את הילדים שלי באווירה של חשדנות וחוסר אמון תמידי. להיות עם היד על הדופק - כן; להיכנס לסרטים וחרדות - לא.
כל קיץ מביא איתו אסונות ישנים: ילדים נופלים מהמרפסת, טובעים בבריכה, נשכחים ברכב. החום הורג אותנו, פשוט ככה; אבל הפגיעות שלא מסתיימות במוות מטרידות אותי לא פחות. כי כאן אין עזרים ואין הוראות בטיחות; פה כל הורה מנסח כללים משלו, ולפעמים נדמה שפשוט אי אפשר לנצח: תגוננו על הילד - אתם עלולים לפגוע בעצמאות ובביטחון שלו; תחליטו לשחרר - אולי עוד תשלמו על זה ביוקר.
אז מה עושים? איך נהיה שומרי ראש מוצלחים של הילדים שלנו? ואיפה עובר הגבול בין זהירות מבורכת לפאניקה מיותרת? אני עוד בודקת את העניין.