נתחיל מהסוף: אני בסדר, העובר בסדר, סביר להניח שגם האוטו יהיה בסדר – אם כי כרגע הוא עדיין פצוע בינוני ומאושפז במוסך הקרוב לביתי במחלקת קטועי-פגוש-אחורי.
ויחד עם זאת, אני מאוד נסערת, שכן טרם התאוששתי מהמראות הקשים; לחזות בסוזוקי-בלנו-המטונף שלך עולה על גרר, חבוט ומסכן ומת, בעצם - אחרי תאונת דרכים קלה אך בהחלט לא פוטוגנית - זה עצוב נורא.
עצוב בדיוק כמו לראות, נניח, אדם פעיל וחיוני מחובר פתאום למיליון צינורות, ולא, אני לא מגזימה בכלל. בהריון הכל נורא אמוציונלי, וכדאי לכם מאוד להסכים איתי, אני עוד עלולה להתייפח לאלתר.
כך, כמו דמות פאתטית מסרט מופרך ב"הולמארק", עקבתי אחריו מתרחק במורד הכביש. אם לא הייתי מתביישת, ודאי הייתי מנופפת לו לשלום בדמעות.
שמא הייתה זו מיי פיינגולד?
באמת רק זה עוד היה חסר לי, תאונת דרכים בחודש שביעי. מי היה מאמין שבין העמסת סוכר להכרעה בדילמה "האם לקחת מיילדת פרטית או להמליט כאחת האדם" – יחליט איזה אידיוט לדהור לעברי בפראות?
ומילא אם הייתה זו התנגשות חזיתית ומנומקת שגם אני אשמה בה, אך לא; בסך הכל עמדתי לי בכניסה לחניון, ממתינה לרכב שייצא כדי שאוכל להיכנס, מאותתת ימינה כמו ילדה טובה, וקולטת-לא-קולטת במראה את העלם החולמני נותן גז.
קצת נמחצתי להגה, קצת נפתחה הסיכה בשיערי, קצת חדר להכרתי רעש מחריש אוזניים של פחון מתרסק - ובעוד אני יושבת עדיין ברכב ותוהה מה זה היה בדיוק – האם עוד בעיטה חזקה במיוחד באזור הטחול או שמא קאבר נוסף של מיי פיינגולד - יצא הנהג הפוגע מהרכב, פתח את דלת הבלנו שלי ושאל בהלם: "את בסדר?"
אני מהמרת שכבר בשלב הזה הבין שיש לו עסק עם אישה במצב פיזי מסוים, בעיקר בזכות היקף זרועי העצום הזועק מקילומטרים; ודאי הבין שזרוע שכזאת יכולה להיות מחוברת רק לאישה הרה מאוד.
כך או כך, ברגע שהבחין בכרס עצמה, הושפלו עיניו והאדימו עפעפיו. הבחור היה אכפתי ומלא חרטה, בעוד שאני הייתי עצבנית כמו שרק אישה בהריון שנדפקה מאחור יכולה להיות.
מכוניות חסרות רגישות כבר החלו להתגלגל באיטיות על הזכוכיות שפעם היו הפנסים של הרכב שלי, שמלתי הבהירה הפכה כהה מהחיכוך החזק עם ההגה השחרחר, ואני יצאתי מקופסת הפח העלובה, מנסה לאמוד נזקים.
התנגשות, אם כן. אם הייתי יודעת לקלל גם בגרמנית - מן הסתם הייתי, ובכן, מקללת גם בגרמנית.
הנהג הפוגע מצדו, עדיין לא מיצה את פוטנציאל הקושיות: "את מרגישה טוב? בטוחה שאת בסדר? אני אתן לך את הפרטים שלי, בואי תעמדי רגע בצל, את בסדר, נכון?"
ונהגת חולפת שאלה אם אני צריכה עזרה, והשומר בחניון הציע כיסא, ואז הבנתי: אני כעת אישה הרה שהייתה מעורבת בתאונת דרכים. מצבי רגיש, על כן מרחמים עליי הרבה יותר ממה שמגיע לסתם נהגת חסרת מזל שנקלעה לתאונה.
אוי, מרגישה פתאום קצת מסוחררת, האמת. דרוש לי מילקשייק קר וסלט ירוק עם ויניגרט בצד. קחו אותי בבקשה לסניף פארם ממוזג, מקמו אותי מול דוכן המבצעים והזעיקו את בעלי שיבוא לפנות אותי, חן חן.
רוצה לימונדה קרה, אולי?
ומוניטור אצל האחות ואולטרה-סאונד אצל הרופא, ולעקוב אחרי תנועות העובר ביממה הקרובה, וטלפונים מודאגים מהחמות, ובאמת שפיקניק זה לא, אבל אני שואלת - אם כבר תאונת דרכים קלה – ואני מדגישה: קלה – האם לא מוטב שתתרחש כשאת בהריון?
כי מצד אחד את בריאה ושלמה, ומצד שני נוהגים בך בכפפות של משי; אחרי סאגת הנהג נוטף רגשות האשם, את מגיעה למוסך לטפל ברכבך הפצוע ומבינה שאכן, את מגה-סלב, מלכת הכביש; הבחור שהיה כאן לפנייך מחכה בסבלנות עד שהפקידה תסיים איתך, "שלא תלד לנו פה באמצע המשרד"; הרכב החלופי שהיה אמור להמתין לך מרחק חצי רחוב מכאן – עומד כעת בפתח; האוטו הפרטי שלך VIP – "נעשה הכל כדי שיהיה מוכן בהקדם"; ובאופן כללי – כולם רק רוצים שתהיי מרוצה ושתרגישי טוב, כי בכל זאת, את כה חריגה בנוף האורבני של אזור התעשייה המזוהם, מה את עושה פה בכלל, אישה עגלגלה ופגיעה וחסרת אונים שכמוך? הכל בסדר, לכי הביתה, נטפל בך יפה יפה, רוצה לימונדה קרה, אולי, בחום הזה?
שהלא הריון זה משמין, זה מעייף, זה בגדים מכוערים ומתקני לונה-פארק בלתי שמישים, אבל בל נשכח את יתרונו היחיד: קופון היסטרי לקיצור תורים. והתאונה הקטנה והמצערת הזאת באמצע החיים, רק ממחישה עד כמה.