"אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות הזאת לבד"

כשהורה מכניס את הילד שלו למעון הוא שם אצלנו את הכאב, הקושי והחרדה שלו, וגם תולה בנו את הציפייה שלו - שנעזור לילד שלו. אבל אז, במקום הפגיע והכל כך שביר הזה, אנחנו עומדים מול ההורה ואומרים לו: "אין", "חסר", "לא הצלחנו", "זה כרגע מה שיש". המכנה השותף לשנינו ברגע הזה הוא חוסר האונים והתסכול. הסיטואציה שאני מתארת  היא קרקע פורייה ליחסים של חוסר אמון וזעם כלפי המסגרת לחינוך מיוחד שלא עומדות ביעודה.

הורים לילד עם מוגבלות יודעים כמה השנים הראשונות הן קריטיות במתן הטיפולים. מבחינתם, ובצדק, השעון מתקתק. פעולה בסיסית שלא ילמד הפעוט היום עלולה לסגור את חלון ההזדמנויות. המדינה מצדה העבירה את התקציבים והאחריות למסגרות הייעודיות לכך, ובהתאמה מצופה שכל סל הטיפולים יינתן על ידי מפעיל המעון, שנמצא במלכוד כפול: כי גם אם כל המשאבים מושקעים בגיוס והכשרה מקצועית - חסרים אנשי מקצוע.

אתייחס לעובדות על פי הספר: על פי חוק מעונות יום שיקומיים, פעוט שמאובחן כיום על הספקטרום האוטיסטי, למשל, זכאי בסך הכל ל-14.5 שעות טיפול בשבוע, שאמורות להינתן לו במסגרת של מעון יום שיקומי (פעוט שמאובחן עם עיכוב התפתחותי זכאי רק לארבע שעות שבהן גם לא מתוקצבים טיפולים רגשיים). הטיפול הוא למעשה כל מה שהפעוט זקוק לו כדי להתקדם, כלומר טיפולים פרא-רפואיים, טיפולים רגשיים והדרכות הורים. שעת טיפול מתוקצבת בתעריף של 96 שקלים בלבד על ידי משרד הבריאות, בעוד שבשוק הפרטי ניתן להרוויח פי חמישה.

המדינה חוקקה ובחרה להפריט מעצמה את השירות הזה, והפריטה מעצמה גם את האחריות לדאוג ליכולת שלו להתקיים. התוצאה היא ביקוש הולך וגובר לטיפולים מקצועיים שעומד בחוסר הלימה מול כמות אנשי מקצוע שיוצאת לשוק, היעדר של בניית תשתיות מקצועיות, היעדר תוכניות לשילוב אנשי טיפול במסגרות, וחוסר בתקצוב עדכני – וכל אלה גורמים למעונות להיות מסגרת שהיא הבטחה ללא כיסוי.

איפה אנשי המקצוע? חלקם בקליניקות הפרטיות. תוך זמן קצר מסיום הלימודים הם פותחים מקומות עצמאיים, ומתמחרים עצמם באופן גבוה בהרבה מהשכר המוצע במעון. מי שנשאר מחוץ לשוק הפרטי נהנה מהיחס בין ההיצע הנמוך לביקוש הגבוה, ומתמחר עצמו בסכומים שרחוקים מתקצוב המדינה.

אז מה אפשר לעשות? להרחיב את מסלול ההכשרה של מקצועות הבריאות עם התמחות במגזר הציבורי והשלישי (לאחר סיום התואר), להגדיל את מספר הסטודנטים, להציע מענקים לאנשי מקצוע צעירים שישתלבו במעונות, לתקצב הכשרות ייחודיות (נוספות להכשרה המקצועית שניתנת על ידי המסגרת) ולעדכן את התקציב המועבר לטובת העסקת אנשי מקצוע - ובכך להפוך את מעונות היום השיקומיים לליבת העשייה המקצועית. כל עשייה (או אי-עשייה) אחרת, הופכת את המגזר הפרטי לאבן שואבת וגוזלת בכך את הזכות של הפעוטות ומשפחותיהם לקבל שירות מפוקח, ממומן ומקצועי.  

בעבודה שלנו יש המון אתגרים, מכשולים ותסכולים. יחד עם זאת, אני יודעת להגיד בלב שלם - אנחנו מגיעים לעבוד מתוך אהבה, תשוקה, אמונה והרבה אופטימיות. צעד קטן של ילד, חיוך, הצלחה, תחושת גאווה - הם הדברים שממלאים אותנו.

אנחנו רוצים לתת את השירות הכי טוב שיש. אנחנו רוצים ליצור את המעטפת המדויקת, ולתת הזדמנות אמיתית לילד ולמשפחה שלו לחיות חיים טובים יותר - אבל אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות הזאת לבד.