לאחר שסקר מאכזב במיוחד התפרסם לא מזמן וחשף כי רובם המוחץ של ההורים בישראל מעדיפים להמנע משילוב ילדים בעלי מוגבלויות במסגרת החינוכית של ילדם, מגיע סיפור מארה"ב שמראה לנו כמה נשכרים אפשר לצאת כאשר מעזים לפתוח את הלב ולהרחיב את האופקים. האנשים על גדות נהר צ׳ארלס במסצ׳וסטס הוכיחו שהם חיים חיי שכנות טובה, ומגדלים ילדים כקהילה, וזה כולל את כל הילדים.

סמנתה הקטנה נולדה לפני שנתיים. הוריה, רפאל וגלנדה סביץ, נפגשו בבית הספר לאופטומטריסטים שבעיר הקרובה אברנדייל ב-2011, ובשנת 2016 נולדה להם סמנתה. אחרי שבוע גילו שהיא חירשת. "סמנתה היא האדם החירש הראשון שבעלי ואני פגשנו אי פעם," מגלה האם. "זו היתה הפתעה רצינית. לא צפויה. אבל אני כזאת שאומרת: אוקיי, מה עושים עכשיו? היא בת שבוע. צריך למהר וללמוד את שפת הסימנים. לא היתה שאלה, ברור שזה היה הכי חשוב להתפתחות התקינה שלה."

כשהתגלה העניין לשכנים, הם מיד פעלו, והשאירו להם עוגות ועוגיות ליד הדלת, מכתבים חמים והבטחות לעבודה משותפת, ליווי וחברות אמיצה. "הילדה הזאת תמיד תהיה ילדה של השכונה," מסבור טרי נוארק, שחי כל חייו בעיירה איזלינגטון ושם גידל גם שלושה ילדים משלו. "אנחנו נהיה חלק בצמיחה שלה, ונעזור לה בכל מה שצריך. כל הקהילה שלנו מאורגנת לכך, וההחלטה ללמוד את שפת הסימנים יחד היא רק עוד דרך שבה אנו מביעים את זה."

"לכולנו יש ילדים, והיינו נרגשים לקראת הולדת התינוקת החדשה בשכונה," מספרת ג׳יל מקניל. "אין דבר יותר נפלא מתינוק חדש, אבל הבנו שהתינוקת הזאת מציבה אתגרים שאנחנו לא מכירים. את רואה את סמנתה, ואת רוצה להגיד לה: הי, כמה יפים המכנסיים הורודים שלך! וזה נורא מתסכל שאת לא יודעת איך. החלטנו לשנות את זה. המאבק הזה, יכולנו למנוע אותו, והחלטנו לעשות ככל שביכולתנו כדי לעזור."

עכשיו שפת הסימנים היא השפה הרשמית השניה של השכונה, ולמה? פשוט. כי היא השפה הראשונה של סמנתה סביץ, והיא חלק מהקהילה. "אנשים מכל העולם משתוקקים להיות חלק מקהילה," אומרת לוסיה מרשל, אחת השכנות. "דבר מה חיובי לקחת בו חלק, לשפר משהו, זה נפלא. סמנתה יצרה עבורנו סיבה להתאחד. והיא ילדה כל כך מתוקה. כולם משתוקקים לתקשר איתה. כולם לומדים כדי שיוכלו להגיד לה דברים. היא עוקפת אותנו בסיבוב, היא כמו ספוג, אבל אנחנו עובדים קשה."

בחדרה של סאם יש פסלים של ידיים שאומרים בשפת הסימנים "אני אוהב אותך", ושרה הוניגפלד, שמלמדת אותה מאז שהיתה בת 3 חודשים, מאוד מרוצה ממנה ומהתמיכה האדירה של קהילתה. "הלוואי שכל החירשים יכולים היו לקבל תמיכה כזו," היא אומרת. "הלוואי שזה היה מצב סטנדרטי." העובדה שהשכנים כלל לא התייעצו עם המשפחה, ופשוט שכרו להם מורה בעצמם ויצאו לדרך, גם היא מרגשת. התלמידים, חלקם גמלאים, לומדים מההתחלה את השפה. בסופם של חלק מהשיעורים האחרונים, התחילו הוריה של סאם להביא אותה, וזהו החלק המעשי של השיעור, וגם המתגמל והמרגש מכל. "גם אנחנו למדנו משהו," אומרת האם גלנדה. "למדתי על האנשים האלה, וכמה אהבה ותמיכה יש להם להציע."