פעמים רבות הם חושבים שאולי הוא פשוט קצת שובב, עצלן או מסוגר ושכנראה זה רק עניין של גיל. הם מאמינים שעם הזמן הילדים יתבגרו והתופעות יעברו הלאה. לעתים זה באמת מה שקורה אבל לא תמיד. ישנם כמה "אורות אדומים" שיעזרו לקבוע האם יש צורך באבחון רפואי מקיף. הנה 10 שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם על מנת להבין האם ילדכם זקוק לאבחון:
יחסים חברתיים. האם קשה לילד להשתלב בחברה? האם קשה לו לנהל מצבים של קונפליקט?
פחדים וחרדות. האם לילד פחדים רבים יותר מאשר לבני גילו? האם מפחד משינויים באופן קיצוני? האם ישנם קשיי פרידה מוקצנים בבית הספר? האם נוטה לטקסים ולא מוכן לסטות מהם? האם מאוד מתקשה להפסיד במשחקים ובתחרויות?
דימוי עצמי. מהו "הדיבור הפנימי" של הילד, מה הוא אומר לעצמו על עצמו? האם הילד מרבה לכעוס על עצמו ולכנות עצמו בכינויים שליליים המביעים דימוי עצמי נמוך ("אני דפוק", "אני גרוע")?
קבלת סמכות. איך הילד מגיב לסמכות, האם הוא בררן למי הוא מקשיב ולמי לא? האם הוא מרדן מעבר למצופה מגילו? האם הוא מתחצף באופן יוצא דופן, האם הוא מגלה תוקפנות מול סמכות? האם הוא נגרר למעשים "שליליים" למרות שיודע מה מצופה ממנו? האם עונשים מחמירים את התנהגותו?
יציבות רגשית. האם לילד יש התפרצויות כעס בלתי נשלטות, האם הוא מרבה לאבד שליטה בתגובותיו או רגיש מאוד לביקורת?
תגובות לגירוים חיצוניים. האם הילד אוהב לחבק חזק מאוד או נמנע מחיבוקים ומפרש אותם ככואבים? האם מתלונן על רעשים או ריחות שלאחרים לא מפריעים? האם תמיד חם לו או קר לו יותר מהסובבים אותו? האם רגיש מאוד לכאב או ההיפך, כמעט ואינו מגיב לכאב?
תנועה וקואורדינציה. האם הילד בעל קשיים בהתפתחות המוטורית או להיפך, ההתפתחות הייתה זריזה בצורה יוצאת דופן? האם הילד מסורבל מאוד בתנועתו או מתקשה לבצע פעולות מוטוריות כפי גילו?
האם הילד אומר שקשה לו? ילדים מרבים להתלונן על הקשיים שלהם. בחלק מהמקרים הילדים יודעים לומר מה קשה להם, לעיתים הם מדברים דרך הגוף או הנפש: כואב להם משהו לפני ביצוע מטלות מסוימות או שהם מגיבים בסערה רגשית. חשוב לזהות מתי הילד אומר שקשה לו.
אחרי שעניתם על הסוגיות האלה בעצמכם, חשוב לשים לב לשלושה חוקי יסוד עיקריים:
קודם מאבחנים ורק אחר כך מטפלים.
קודם יש לבצע אבחון רפואי מקיף, במקום המתמחה בתחום, ורק אז להפנות את הילדים לטיפול המתאים. רבים מהילדים מופנים או לאבחונים חלקיים או מתחילים ישירות טיפול על פי הסימפטומים.
קודם הדרכה הורית ורק לאחר מכן טיפול בילד.
לאחר האבחון, שיתוף ההורים הוא בעל משמעות רבה מאוד. למעשה, אנשי המקצוע צריכים להפוך ליועצים של ההורים - שהם בסופו של דבר אלה שמגדלים את הילד ומכינים אותו לחייו הבוגרים, לכן, על ההורים להגיע להדרכה ספציפית בהתאם לממצאי האבחון.
אין "גיל נכון" לאבחון. כל גיל נכון לאבחון רפואי מקיף, אם כי מקובל לערוך אבחון החל מגיל 5-6. כאשר קשה לילד או מתעוררות נורות אזהרה, יש לפנות לאבחון רפואי מקיף.
איך מטפלים?
חשוב להבין כי הפרעות קשב וריכוז מתבטאות בצורות ודרכים שונות ומלוות בקשיים רבים. במידה וחלק מהתשובות לשאלות אלו חיוביות, מומלץ לפנות אל רופא או מרפאה המתמחה בתחום של הפרעות קשב. חשוב להתבונן בילדכם כהורים ולא כאנשי מקצוע. לאחר שהסתיים שלב האבחון מגיע שלב הטיפול בהפרעת הקשב.
הטיפול נחלק לשניים:
טיפול בילד - רבים נוטים להפנות את הילד לטיפולים שונים, כמו טיפול רגשי או פעילויות טיפוליות אחרות (רכיבה טיפולית, שחיה טיפולית) או לאנשי מקצוע אחרים כמו ריפוי בעיסוק, טיפול שפתי, הוראה מתקנת ועוד. בפועל, ילד עם הפרעת קשב משמעותית לא פנוי לעשות תהליכים ולהעבירם מהמטפל לחיי היום יום. הוא מתקשה לשמור על רצף מחשבה ורצף התפתחותי, והוא עשוי להיות אימפולסיבי וחסר שליטה בתגובותיו. ישנו כמובן הטיפול התרופתי אשר מטרתו העיקרית היא ליצור את אותו רצף חשיבה והתפתחות. פרט לתרופות המסורתיות (ריטלין וקונצרטה) ישנו מגוון של תרופות, ביניהן גם תרופות חדשות ארוכות טווח. כך למשל, פוקלין שמשפיע למשך 8 שעות והוא ניתן לפירוק ולקיחה רק של הגרגרים שבתוכו. עבור אותם ילדים שמתנגדים גם לבליעת הגרגרים, ישנו גם ה-ויואנס שניתן להמסה בכל משקה ומשך השפעתו אף ארוך יותר, עד 13 שעות.
*דר' בועז רפפורט, רופא להפרעות קשב וריכוז בילדים ובמבוגרים, מנהל מרפאות "קשר"
>> גלית יצפאן, רעייתו של אלי יצפאן, על החיים עם 4 בני משפחה עם הפרעות קשב וריכוז