סופו הטראגי של דודו טופז, אב לשלושה ילדים משלוש נשים - מעלה את השאלה הכואבת כיצד מדברים עם ילדים על התאבדות, ובפרט של אב מפורסם שבעבר היה מקור גאוותם.
איך מתמודדים עם העובדה שהאובדן הפרטי הפך לנחלת הכלל, ועם הפרסומים באשר לנסיבות המקרה והפרשנויות בתקשורת?
איך מסבירים לילד שאבא התאבד?
חשוב לומר שכיום יש פתיחות לנושא השיחות על מוות עם ילדים; בעבר הגישה הייתה לא לדבר על זה, קל וחומר על התאבדות. כיום הגישה היא להסביר ולשוחח, לא להסתיר מהילד את הנסיבות. אם רוצים, ניתן לספר על כך בהדרגה – זה כבר תלוי ברצונו של ההורה.
השלב הראשון הוא לספר לילד על העובדות בצורה יבשה, לא ללכת סחור סחור ולא להסתיר את הנסיבות; לתת לו את האינפורמציה באופן הבסיסי והאמיתי.
השלב השני, הארוך והמורכב יותר, הוא שלב ההכלה: ההורה שנותר צריך להפוך את עצמו לסוג של מיכל לרגשותיו, שאלותיו ומצוקותיו של הילד על ידי כך שיענה בסבלנות על כל שאלה.
צריך להסביר לילדים שהתאבדות היא מעשה שבוצע על ידי אנשים אובדניים; שהאירועים שקדמו למעשה אינם הסיבה להתאבדותו של ההורה, ובטח שלא הילדים עצמם או מעשיהם.
ילדים מתחילים לפתח הבנה של המושג מוות סביב גיל 4-5. כשמדובר בהתאבדות, סביר להניח שהילד יחווה רגשי אשמה: איך יכול להיות שלא הייתי מספיק משמעותי בחייו של אבא? האם לא הייתי מספיק טוב? איך ייתכן שההורה הסכים לוותר עליי? וכו'. לכן חשוב להדגיש שלילד לא היה שום קשר לרצון של ההורה להתאבד; הסבר כזה יכול להפחית מתחושת האשמה.
בשלב השלישי צריך להתחיל להתמודד עם האבל וללוות את הילד.
בכל מה שקשור למוות הגישה היום הרבה יותר פתוחה. בעבר היו נוהגים להימנע מלדבר עם ילדים על מוות ובוודאי שעל התאבדות.
הכי חשוב: לחזור לשגרה
אובדן כולל בדרך כלל שלושה שלבים: הלם, כאב וכעס. אצל ילדים השלבים האלו הם קצרים מאוד ביחס להתמודדות עם אבל של מבוגרים.
בתחילה הילד יתקשה לעכל את מה שקרה ואולי הוא יהיה בהכחשה מוחלטת. לאחר שבוע או שבועיים יצוץ הכאב, שילווה מאוחר יותר בכעס.
מה שמאוד מאפיין תגובה של ילדים הוא המהירות שבה הם נכנסים למצב של הדחקה; זה מנגנון ההגנה שלהם, מנגנון בריא שצריך לעודד.
לילדים אין את הכלים להתמודד עם משמעות של אירוע כזה ולכן חזרה לשגרה, גם אם היא נראית למבוגרים שטחית, היא מאוד חשובה.
כמובן שהאבל יושב אצלם עמוק בפנים אך לא צריך לחטט בו. יש לעודד אותם להוציא את הכאב שלהם החוצה.
העובדה שההתאבדות של ההורה נמצאת בזירה הציבורית הופכת את ההתמודדות לקשה אף יותר. הרבה משפחות שמתמודדות עם מקרה טרגי של התאבדות מצליחות להתקיים שנים בקשר של שתיקה ומסתורין בנוגע לפרטי וסיבת המוות.
במקרה של הורה מפורסם כמו דודו טופז, אין לילדים את מרחב ההתמודדות הפרטי. האסון המשפחתי שלהם הופך לנחלת הכלל והם נחשפים לכל מה שהגל התקשורתי נושא עמו. רצוי לנסות לצמצם את מידת החשיפה של הילדים לתקשורת; אין צורך להקשיב לחדשות ללא הפסקה או להתעדכן באינטרנט שוב ושוב.
יחד עם זאת, צריך לזכור שדווקא ילדים כאלה מורגלים לאופן שבו כלי התקשורת פועלים, בטח כשמדובר בגילאי 7-8, הם יודעים איך המכונה פועלת, איך מחפשים כותרות עסיסיות ולפעמים גועליות על אנשים מפורסמים, מה שיכול אולי להקל מעט על ההתמודדות.
יש להניח שבמיוחד במקרה של דודו טופז ולאור ההתדרדרות בתקופה האחרונה, הילדים כבר נחשפו להרבה לכלוך שדבק בשמו.
גם אם טופז היה נשאר בחיים, היה עליהם להתמודד עם סוגיות קשות מאוד סביב המשפט שלו והענישה.
לא תמיד טיפול מקצועי נחוץ, הכי חשובה היא התמיכה שמספקים ההורים והסביבה הקרובה.
מלכתחילה, נכון למקד את הטיפול ביחידה המשפחתית המצומצמת ולא לשים על הילד תגית של ילד בעייתי. יחד עם זאת, יש ילדים שזקוקים לעזרה, וחשוב להיות קשובים לאזעקות מצוקה שונות, שיכולות להתבטא בשינויים התנהגותיים וגופניים, ולפנות לקבל הדרכה וטיפול מקצועיים.
בגיל שלוש-ארבע ניתן להתחיל בטיפול לא מילולי דוגמת תרפיה באומנויות, טיפול בבעלי חיים או דרמה.
טיפול מילולי הכולל שיחות עם איש מקצוע, מתאים יותר לגילאים מאוחרים יותר, החל מגיל שמונה-תשע, אז הילד בשל לבטא את עצמו ורבלית. ההתמודדות עם סוג אובדן שכזה היא לכל החיים אך סביר להניח שטיפול פסיכולוגי מעמיק וארוך יקבל משמעות בבגרותו של הילד.
סייעו בהכנת הכתבה: ציפי גון גרוס, פסיכולוגית קלינית חינוכית; טלי מנדיוק, מטפלת אישית זוגית ומשפחתית ומטפלת קלינית בשיטת האימאגו