נדמיין לעצמנו ילד בן 8 שרואה ילד אחר עם ממתק בידו. הוא ייגש ויבקש מהילד האחר את הממתק ויחכה לתגובתו, יתאכזב אם יקבל תשובה שלילית אך ינהג באיפוק. אכן, הוא כבר מסוגל לחזק אצלו את יכולת השליטה וההתחברות. לעומתו ילד באותו גיל, הסובל מ-ADHD, כלומר מגיב באימפולסיביות, מתקשה לראות את ההקשר; הוא רואה כל סיטואציה באופן נפרד ומגיב לה מבלי לחשוב. אז מה, לדעתכם, הוא יעשה כשיראה ממתק בידו של חברו? ברור שהוא ירצה לספק את תחושת העונג שלו, יבקש את הממתק ואם חס וחלילה יקבל תשובה שלילית מבעל הממתק הוא עלול להיפגע, להתרגז ולהתפרץ.
מכיר את הנורמות, אבל לא מתנהג לפיהן
כידוע, האדם הוא יצור חברתי מטבעו. לפיכך, נטייתו של כל אדם בעולם היא לשאוף ליצור קשר. גם ילד בעל ADHD רוצה לעצמו קשרים מספקים. שהרי קשר מספק הוא קשר בריא, שמספק עבור כל אחד מאתנו צרכים ראשוניים. קשר כזה מעניק לנו תחושקת מסוגלות ושליטה, תחושת התחברות, גורם לנו לתחושת עונג ונותן משמעות.
כאשר אדם נמצא בקשר עם האחר הוא מגיב לכל סיטואציה כחלק מההקשר בו הוא מתרחש. אם אנו רוצים לעזור לילד עשסובל מקשיי קשב וריכוז לפתח כישורים חברתיים עלינו לעזור לו לשכלל את המיומנות להתבונן על המצב כאל כזה שאינו מתרחש בחלל מנותק, אלא כחלק מהקשר מסוים.
מיומנות זו נבנית כאשר הילד מבין את הסיפור שהוא מספר לעצמו מול כל סיטואציה. כלומר, עליו להבין שהפרשנות שהוא נותן למצב היא זו שגורמת לו לעצב ולכעס ובסופו של דבר להתנהגות תוקפנית.
לילד בעל ה-ADHD יש בעיה נוירולוגית הגורמת לו לקשיים. הבעיה קיימת באזור קליפת המוח. איזור האחראי על תחומים כמו ריכוז, ארגון וריסון. אצל בעלי ה-ADHD קליפת המוח אינה מתפקדת כמו שצריך. התוצאה היא שקיימת "בעיית תקשורת" בין ה"חלק החושב" לבין ה"חלק הרגשי" של המוח. המוח החושב, שאמור לרסן את ההתנהגות, אינו פעיל דיו ולעומתו המוח הרגשי פעיל מאוד. לכן הילד מתקשה לרסן את התנהגותו ופועל באופן רגשי ואימפולסיבי. קושי זה בתקשורת בין חלקי המוח מוביל להתנהגויות המתנגשות עם נורמות הסביבה.
כשמתעורר דחף הילד אינו מצליח לנהל אותו בצורה התואמת לנורמות המקובלות, למרות שהוא מכיר אותן היטב. אותה ידיעה אינה מפעילה את האזור המתאים במוח וההתנהגות אינה מרוסנת, וכך נהיה הילד ל"מפריע", "אלים", "לא מתחשב", "חסר מוטיבציה" ועוד.
ניתן לסייע לילד לשלוט באימפולסיביות ולווסת את תגובותיו באמצעות טיפול תרופתי, כמו מתילפנידט (ריטלין לסוגיו השונים, קונצרטה). אך הטיפול התרופתי לא תמיד מכסה את כל שעות היממה, ובשעות בהן הילד ללא תרופה הוא חשוף לתגובות בלתי מרוסנות. כמו כן, חלק ניכר מהשפה החברתית מתבסס על תהליכים המתרחשים בגיל צעיר מאד.
על מנת לפתח מיומנויות חברתיות מתפתחת ראשית שפה פנימית, שאינה תמיד מודעת. שפה פנימית זו היא זו שעוזרת לילד להפריד בין עיקר לטפל, לזהות קודים חברתיים, לפתח גמישות חברתית, לזהות ג'סטות, מימיקות ולהבין היכן הוא נמצא ביחס לאחר. שפה פנימית זו מתפתחת עם בניית העצמי של הילד. ישנם שלושה שלבים בבניית העצמי, אך הסובלים מ-ADHD לעיתים אינם עוברים את השלבים בצורה טובה דיה והעצמי שלהם נותר פגוע. פגיעות זו יוצרת פרשנות שלילית לסיטואציות חברתיות בעתיד.
מהם שלושת השלבים של בניית העצמי?
1. התפעלות – התינוק מבין שהוא קיים דרך עיניה המתפעלות של אימו. ההתפעלות הטבעית של ההורה מפעולותיו והתנהגותו של הילד גורמת לו לחוש כי הוא מרכז העולם. ילדים בעלי התנהגות היפראקטיבית אינם זוכים להתפעלות מגיל צעיר, שכן התנהגותם לעיתים מעייפת את סביבתם וכתגובה הם מקבלים ביקורת וכעס.
2. התמסגרות – בשנה השנייה והשלישית לחייו של הילד הוא אמור להתחיל לצאת מחוויית "אני במרכז" (מהשלב הקודם) ולהבין שאינו מוקד העולם. בשלב זה הסביבה מתחילה לשים לו מסגרת ויותר גבולות. גבולות אלה אמורים להיות מופנמים אצל הילד. כתוצאה "מהמסגור" הילד חווה את העולם כעולם בטוח, ומבין שיש אנשים חזקים יותר ממנו, ששומרים עליו. לבעלי ADHD קשה יותר לשים מסגרת בשל התנהגותם האימפולסיבית והסוערת והם לא אחת חווים את המסגרות כלא מספיק חזקות ומכילות עבורם. חשוב מאוד שהמסגרות איתן בא הילד במגע יספקו גבולות ברורים תוך העברת המסר הברור, כי גבולות אלה נועדו לשמור עליו מתוך אהבה וכבוד כלפיו.
3. הזדהות – כאשר הילד מפסיק להעריץ את הוריו ומבין כי בעולם לא תמיד הכל מצליח ולא הכל טוב, הוא מתחיל להזדהות עם החלקים אצל המבוגרים המשמעותיים בחייו אותם הוא רוצה לאמץ, ומאמין ביכולת שלו לעשות זאת. ילד בעל ADHD , החווה כישלונות רבים ורואה כי אינו מצליח בחיים, מתקשה מאוד לפתח הזדהות עם דמויות משמעותיות בחייו. הוא מתקשה להאמין שיוכל להיות כמותם. חלק זה של התהליך משתפר בעת נטילת טיפול תרופתי, ורצוי שהטיפול יהיה יעיל גם בשעות המוקדשות לפעילות החברתית, ולא רק בשעות בית הספר.
כאשר העצמי אינו נבנה כראוי הילד מפתח מגן רגשי על מנת להגן על עצמו. למגן זה שלושה רבדים:
1. עצב – נובע מתחושת אי מסוגלות, נחיתות, נותן תחושה כי "איני שווה" בעיני ההורים והסביבה. העולם נחווה כמקום לא בטוח ומאיים שאין בו אדם שמעריך או אוהב.
2. כעס – הילד מנסה לברוח מהעצב, ובונה רובד של כעס. הוא מתוסכל מכך שמאשימים אותו כל הזמן ועל כל דבר ושלא מבינים ולא רואים את העצב שלו.
3. אדישות – ייאוש שבא לאחר הכעס. לרוב אופייני בקרב מתבגרים.
ילד שבונה סביבו מגן כזה מתחיל לספר לעצמו סיפור שלילי על חייו. סיפור זה, הנבנה על כישלונות, חוויה של בדידות, עצב, כעס ואדישות, יוצר פרשנויות שליליות לכל סיטואציה מולה עומד הילד בעל ה-ADHD.
מה נוכל לעשות על מנת לשנות את הסיפור השלילי שהילד מספר לעצמו?
- לעזור לילד לחוות כמה שיותר חוויות של הצלחה (לזהות מתי קיים צורך לעזור לו בתיווך חברתי בבית הספר/ מועדונית וכד').
- לעזור לו לזהות מהן הפרשנויות שהוא נותן לסיטואציות מולן הוא עומד ולבחון האם פרשנות זו היא האמת במציאות וכיצד ניתן לפרש אחרת נראה זאת, למשל, בדו שיח הבא:
הילד: "כשאומרים לי שאני טיפש - אם אני לא ישר מרביץ זה אומר שאני באמת טיפש".
ההורים: "האומנם? האם האמירה הזאת באמת הופכת אותך לטיפש? אולי נוכל לתת פירוש חדש למה שקרה והילד שאמר לך שאתה טיפש כעס בגלל שהיה עצבני? אולי אין פירוש הדבר שדבריו באמת נכונים לגביך?"
- לאחר זיהוי הפרשנות ניתן להציע מבחר התנהגויות חדש, שיחליפו את ההתנהגויות הפוגעות. נלמד ילד, למשל, לומר לעצמו ש"כאשר אומרים לי שאני טיפש, אני יודע שאין זו האמת לגבי ואני הולך לשחק במקום אחר".
- לערוך רשימה של הדברים שמשמחים את הילד ולבחון האם יכול במהלך שבוע מסוים יכול לנהוג אחרת בחבריו או בסובבים אותו. לעשות עבורם דברים שנעימים לעצמו ומן הסתם ינעמו גם להם. כידוע, חוויה של נתינה לאחר היא מעצימה מאוד ויכולה לשפר את ההבנה לגבי מה נעים לאחֵר ולשפר את יכולת האמפתיה לאחר.
- לתת טיפול תרופתי ארוך טווח שייתן כיסוי טוב ויציב לכל אורך שעות היום, ויקל על הילד לשלוט בתגובותיו, להיות קשוב לאחר, לא להתפרץ לשיחות למש, או לחכות בסבלנות לתורו, וללמוד את הקודים החברתיים.
כותבות הטור:
ד"ר אסנת צפריר - רופאת ילדים, מאבחנת ומטפלת בקשיי קשב וריכוז.
מורן מושקוביץ – עובדת סוציאלית במרכז "בשביל הקשב".